אוהב להיות בבית

כשאנחנו חושבים על בעלי חיים שסוחבים איתם את הבית על הגב, אין ספק שהראשונים שקופצים לנו לראש הם הצבים. זה לא שיש להם ברירה – השריון הוא חלק בלתי נפרד מגופם, ושלא כמו בסרטים מצוירים, הם לא יכולים לצאת ממנו.

ממה עשוי השריון? השריון עשוי מעצם ומכוסה בעור דקיק המכוסה בלוחיות קרטין, אותו חלבון שממנו עשויים הציפורניים והשיער שלנו. בית החזה של הצב – הצלעות, חוליות עמוד השדרה ועצם החזה – התאחו ויצרו שריון שמורכב מחלק עליון וחלק תחתון.

 השריון עשוי מעצם ומצופה בלוחיות קרטין. שלד של צב. | Kuttelvaserova Stuchelova, Shutterstock

השריון הרב-שימושי

לכל הצבים יש שריון, בין אם הם צבי יבשה, צבי ביצה או צבי ים. השריון מותאם בצורתו ובמבנהו לאורח חייו של הצב ולסביבתו. לצבי יבשה יש שריון כיפתי וגבוה, בעוד שלצבי ים יש שריון עם כיפה פחוסה יותר, שמקנה לגופם מבנה הידרודינמי שמותאם לשחייה. אצל צבי יבשה זכרים, החלק הגחוני של השריון קעור וכך מתאפשר להם לטפס על הנקבות ולהזדווג עימן בלי להחליק.

השריון התפתח במהלך האבולוציה בשלבים. מאובן קדום של צב הראה שבתחילה התרחבות הצלעות לא סיפקה הגנה, אלא אִפשרה לצב הקדום להתחפר בקרקע. היכולת הזאת כנראה גם אפשרה לו לשרוד את הכחדת פרם-טריאס, הכחדת ענק שהתרחשה לפני כ-250 מיליון שנים. אצל צבים מאוחרים יותר הופיעו מבנים נוספים, שהפכו את ה"שריון" הקדום מעזר חפירה לשריון אמיתי להגנה.

השריון עוזר לצבים להתגונן מפני טורפים, ואצל צבים מסוימים ההגנה הזאת משוכללת במיוחד. הצבים הסגירים הם כ-20 מינים של צבי ביצה משתי משפחות ומשני סוגים: מינים מהסוג צב סגיר אסייתי (Cuora) שחיים באסיה, ומינים מהסוג צב סגיר (Terrapene) שחיים באמריקה המרכזית ובאמריקה הצפונית. החלק הגחוני של שריונם מצויד בציר שיוצר מעין דלת קדמית שאותה הצב סוגר אחרי שהוא מכניס את ראשו לתוך השריון.

הנה סרטון ממש חמוד:

צב סגיר מזרחי (Terrapene carolina carolina) פותח את דלת שריונו

כמו בכל מירוץ חימוש, תמיד יהיה מי שימצא את הטריק לפצח, תרתי משמע, כל הגנה שבעל חיים יפַתח. כך, הפֶּרֶס והעיט הזהוב, שני דורסי יום גדולים, מצאו דרך להגיע אל בשרם הרך של צבי היבשה. הם תופסים אותם בעזרת טפריהם, עפים איתם לגובה ומשחררים אותם מעל סלעים, כדי לפצח את השריון ולאכול את תוכנם.

השריון שעוזר לנשום

עטיית שריון היא פתרון די טוב, ויעידו על כך האבירים, אבל לשריון יש גם כמה וכמה חסרונות. הוא כבד והופך את הצב לאיטי. הוא מגביל את תנועת הגפיים, שכן עצמות האגן והכתפיים מחוברות לשריון, והוא גם מגביל את הנשימה. יונקים, למשל, נעזרים ביכולת התנועה של בית החזה כדי לנשום, אבל צבים לא יכולים לעשות זאת. הם צריכים למצוא דרכים אחרות להכניס אוויר לריאות – ואין להם סרעפת. אז איך הם נושמים?

הצבים משתמשים בשרירים שמתכווצים אל עבר השריון, כך לחץ האוויר בריאות פוחת, וכך אוויר נשאב אליהן. גם הנעה של הגפיים ומתיחה שלהן משנה את הלחץ בריאות ומעודדת כניסת אוויר. כשצבים אינם זזים, הם נושמים מעט מאוד – ארבע עד שמונה נשימות בדקה. מה מאפשר להם להסתפק בנשימה מעטה כל כך? השריון עצמו! השריון הגרמי עוזר לצב לסתור את חומצת החלב שמצטברת בשרירים בתנאים של חוסר חמצן, למשל כשהוא מפסיק לנשום. כך קורה בגופו של הצבגון המצוי (Chrysemys picta), שגם מחזיק בשיא עצירת הנשימה מבין החולייתנים.

מחזיק בשיא עצירת הנשימה מבין החולייתנים. צבגון מצוי | צילום: Karel Bock, Shutterstock

הצבגון המצוי, שחי באמריקה הצפונית, מסוגל להישאר בחורף בתוך המים ולא לנשום חמישה חודשים! איך הוא עושה זאת? הוא מאט את חילוף החומרים שלו עד שהוא עוצר כמעט לגמרי. בטמפרטורה של כמעט אפס מעלות, ליבו פועם פעימה אחת כל חמש דקות. במצב כזה הוא נושם נשימה אל-אווירנית שתוצר הלוואי שלה הוא חומצת חלב. ריכוז גבוה של חומצת חלב יכול להיות רעיל, אבל כאן נכנס לתמונה השריון: הוא משחרר סידן פחמתי בסיסי שמנטרל את חומצת החלב, ויוצר איתה סידן לקטט, חומר לא רעיל שנאגר בחזרה בשריון. כשהצב חוזר לנשום אוויר, הסידן לקטט משתחרר בחזרה לזרם הדם והגוף נפטר ממנו לאט לאט.

צבים שחיים במים נושמים גם בדרכים שלא מערבות את הריאות כלל. למשל, אם יש די חמצן במים הצבגון המצוי יכול לספוג אותו דרך עורו. מינים אחרים גם נושמים דרך העור או באמצעות רקמה בתוך הלחי, באופן שמזכיר נשימה בעזרת זימים. חלקם מכניסים מים אל פתח הביב ומשם החמצן מפעפע אל הדם דרך ורידים שעוברים ממש על דופן המעי. כן, כן, יש צבים שנושמים מהת…ת, או מפתח הביב, אם להיות מדויקים מבחינה אנטומית. נראה שירדנו מספיק נמוך, אז נעזוב את הצבים ונעבור לבעל חיים אחר שסוחב את ביתו על הגב. ניחשתם נכון – החילזון!

כשברל'ה לא רוצה לצאת החוצה

מי לא מכיר את החילזון? יצור חמוד ורירי שאנחנו פוגשים לרוב כשהוא מזדחל לו לאיטו אחרי שיורד גשם. על גבו הוא נושא את ביתו – הקונכייה. נו ברור, זה שבי השבלול! רגע, אז הוא חילזון או שבלול?

בואו נעשה סדר: חלזונות (Gastropoda) הם מחלקה במערכת הרכיכות. לשם השוואה, גם יונקים הם מחלקה, וכך גם זוחלים ועופות. זה אמור לתת לכם רמז לגבי המספר העצום של מיני החלזונות שקיימים. מעריכים שיש במחלקה הזו למעלה ממאה אלף מינים, שכמעט מחציתם עדיין לא תוארו על ידי המדע. במחלקת החלזונות יש שלוש קבוצות: שתי קבוצות של חלזונות ים וקבוצה אחת של חלזונות יבשה שנקראים שבלולים. אם כן, כל השבלולים הם חלזונות, אבל לא כל החלזונות הם שבלולים.

לחלק מהחלזונות יש מעין מכסה שהם יכולים לסגור. פתח מכסה דמוי דלת של חילזון נהר (Viviparus contectus) | צילום: Christian Fischer, CC BY-SA 3.0, Wikimedia Commons

השבלולים, כאמור, נושאים על גופם הרך קונכייה קשיחה בת שלוש שכבות שעשויה בעיקר מסידן פחמתי שמשולב בחלבון בשם קונכיולין. לחלק מהחלזונות יש גם מעין מכסה או דלת שהם יכולים לסגור כדי להגן על עצמם אחרי שהם מכניסים את גופם לתוך הקונכייה. השבלולים מפרישים ריר שמתקשה ויוצר פקק קשיח שאוטם את הקונכייה. בארצנו החמה, השבלולים מסתגרים בקונכיות בקיץ כדי לשמור על גופם מהתייבשות. במקומות קרים הם עושים זאת דווקא בחורף. אבל גם שבלולים שאין להם קונכיה - החשופיות, שנולדו "הומלסיות", חסרות בית, הן שבלולים, ויש גם חשופיות שיש להן רק שריד קטן של קונכייה פנימית ומנוונת.

חלזונות נושאי קונכיות בוקעים מהביצה כשעל גבם קונכייה קטנה. ככל שהם מתבגרים היא הולכת וגדלה, בעודה מופרשת מרקמה הנקראת גלימה, וממשיכה לגדול במשך כל חייהם. לשם כך החלזונות זקוקים לתזונה עשירה בסידן. לכן הארוחה הראשונה של שבלול צעיר שזה עתה בקע מן הביצה היא קליפת הביצה שממנה בקע, ואם אפשר – גם ביצים אחרות שהוא מוצא בסביבה.

הקונכייה הספירלית של החלזונות מתאפיינת בכיראליות, כלומר יש שתי אפשרויות למבנה, והן תמונת מראה זו של זו. רוב הקונכיות גדלות מהציר המרכזי בסיבוב ימינה, עם כיוון השעון, ורק שני אחוזים מהן גדלות נגד כיוון השעון, ככל הנראה כתוצאה ממוטציה. 

לקונכיות יש הרבה צורות, גדלים וגוונים: יש מעוגלות ויש מוארכות, יש חלקות ויש בעלות רכסים או זיזים שמוסיפים להן הגנה. הקונכייה הקטנה ביותר היא של שבלול מהמין אנגוסטופילה פסמיון (Angustopila psammion) שחי בוויטנאם. אורך הקונכייה שלו מגיע ל-0.46 מילימטרים בלבד. לעומת זאת, הקונכייה של חילזון החצוצרה האוסטרלי (Syrinx aruana), שהוא חילזון ימי, יכולה להגיע עד לאורך של 75 סנטימטרים.

חלזונות יכולים לחיות עם סדקים בקונכייה, אך הם לא יכולים לתקן קונכייה שבורה. אם אתם הולכים ברחוב ורואים שבלול חוצה את המדרכה, צדללו אותו (המילה צדלול היא שילוב של צד ושבלול): הזיזו אותו הצידה למקום בטוח והצילו את חייו.

צריך להשיג קונכייה ריקה כדי לחיות בה. סרטן נזיר על אבן מכוסה אצות | צילום: I Wayan Sumatika, Shutterstock

סרטנים משפרי דיור

לא את כולם הטבע חנן בבית מבטן ומביצה. סרטנים שמשתייכים לעל-המשפחה סרטנים נזירים (Paguroidea) מתגלגלים לשלב הבוגר כשהם חסרי בית וצריכים מיד למצוא להם קונכייה להסתתר בה. איזו קונכייה? קונכייה ריקה של אחד החלזונות מהפסקאות הקודמות. יש כ-1,200 מינים של סרטני נזיר. רובם חיים במעמקי האוקיינוסים ואותם אנו פוגשים פחות, אבל אם מתמזל מזלנו לשוטט בחופים, אנחנו עשויים לפגוש את סרטני הנזיר שמסתובבים להם על החול, בעיקר בלילה.

גופם של סרטנים אחרים מכוסה בשלד חיצוני קשיח שמספק להם הגנה מפני טורפים, אך הבטן הארוכה והמסולסלת של סרטן הנזיר מכוסה רק במעטה דק שלא מספק לו הגנה. מצד שני, הבטן הזאת מותאמת להשתחלות לקונכייה המסולסלת של החילזון. לכן סרטן הנזיר מוצא לעצמו קונכייה ריקה, משחיל אליה את בטנו ויוצא לדרך עם ביתו החדש. אך יש בעיה: הוא גדל עם הזמן, אבל הקונכייה נשארת באותו גודל ובסופו של דבר היא קטנה מדי למידותיו והוא חייב להחליפה באחרת.

בנדל"ן כמו בנדל"ן, סרטן נזיר בר-מזל הוא זה שמצא קונכייה משופצת, כלומר קונכייה שסרטן אחר כבר הוציא ממנה את התוכן שהיה בה כדי להגדיל את החלל ולהוריד ממשקלה. אם הוא מספיק קטן, הוא יכול להרשות לעצמו לא לשפץ את הקונכייה כרגע. סרטנים גדולים עלולים להוציא המון אנרגיה על השיפוץ הזה, מה שעלול לפעמים לעלות להם בחייהם עקב הצורך בהשקעת אנרגיה רבה. 

לא תמיד יש קונכיות פנויות על החוף. כל קונכייה ריקה היא נכס מבוקש ומיד מתלהקת סביבה חבורה של סרטני נזיר שבאים לבדוק אם הנכס מתאים להם. כמו כן, יודע כל סרטן נזיר: סרטן שזוכה לשדרג את מגוריו לקונכייה חדשה משאיר אחריו בית ריק! כך קורה שהסרטנים שמתקבצים סביב הקונכייה הריקה מסתדרים בתור לפי גודל, מהגדול לקטן, ופוצחים בשרשרת של מעברי דירה, כשכל אחד עובר לקונכייה של זה שלפניו בתור,

כפי שאפשר לראות בסרטון הזה:

צא לחוף אך אל תאסוף

אני מניחה שגם אתם, כמוני, הלכתם פעם על החוף ואספתם קונכיות. הן כל כך יפות שממש קשה להתאפק. אך יש מחסור בקונכיות על החוף, ומצד שני פסולת רבה פזורה על החוף או מגיעה אליו מהים – פלסטיק, זכוכית ועוד. כך נאלצים סרטני הנזיר למצוא מחסה בתוך פסולת ולא בקונכיות. מחקר שנערך בשנת 2020 בשני איים בדרום האוקיינוס השקט מצא שמדי שנה מתים כ-570,000 סרטני נזיר שנלכדים בפסולת. למרבה הצער, כשסרטן אחד מת, אחרים ימותו אחריו, כי הסרטן המת משחרר פרומונים שמסמנים לסרטנים אחרים שיש קונכייה זמינה למגורים. הסרטנים באים לבדוק את ההזדמנות החדשה ונלכדים אף הם.

צלם הטבע שון מילר שמתעד את הטבע באי אוקינאווה ביפן יזם את הפרויקט המקסים "עשו את השינוי למען הטבע". הפרויקט מוקדש לאיתור סרטני נזיר שגרים בתוך פסולת ומספק להם קונכייה אמיתית לגור בה. שון אף משאיר מסר חשוב על הקונכייה לכל מי ששוקל לאסוף אותה, ברוח של "בשבילך זה קישוט – בשבילו זה בית". 

שון מילר מוצא סרטני נזיר שחיים בפלסטיק ומציע להם קונכיות חדשות.

אז בפעם הבאה שאתם מטיילים על החוף בארץ או בעולם ורואים קונכייה מעניינת, חשבו פעמיים והשאירו אותה שם לטובת סרטני הנזיר. היא עשויה להציל את חייהם.