לפני שנים רבות בגלקסיה רחוקה רחוקה, היתה סדרת סרטי מדע בדיוני מצליחה. היא שיבשה מונחים מדעיים, הפרה חוקי טבע על ימין ועל שמאל וגרמה לניוטון ואיינשטיין להתהפך בקברם. איך היה נראה "הכוח מתעורר" אם התסריטאים היו מקפידים יותר על המדע שלהם?
"מלחמת הכוכבים – פרק 7 : הכוח מתעורר" שבר את כל השיאים הקופתיים כשהגיע לאחרונה לבתי הקולנוע: הפתיחה הטובה ביותר, מיליארד דולר בתוך 12 יום בלבד ועוד היד נטויה. הסרט הצליח לשבות את לבם של המעריצים, ידועי האכזבות מהטרילוגיה הקודמת של ג'ורג' לוקאס, ולהחזיר להם את תחושת הפליאה שכל כך חסרה להם.
עוד דבר שהסרט שבר בגדול הוא את חוקי המדע. אמנם המדע הבדיוני מטבעו אינו כבול בכבלי המציאות והכותבים לא נדרשים לשמור על החוקים ששולטים ביקום שלנו, אך רצוי שיהיו לפחות מודעים להם. פרטים שנמצאים במלואם בממלכת הדמיון הם לגיטימיים לחלוטין, כמובן. לעומת זאת, כשמשתמשים בסרט במושגי מדע מהעולם האמיתי בתוך עולם המדע הבדיוני, מותר ואף רצוי לבחון אותם בכלים מדעיים אמיתיים.
"הכוח מתעורר" הוא אמנם סרט מהנה מאוד, אבל גם הוא חטא בלא מעט הפרות ברורות של חוקי הפיזיקה – ואפילו שימוש לגמרי לא נכון במושגים מדעיים. כאן בחרנו להתמקד בחמש הפרות מתוך רבות אחרות שהיו בסרט. אם טרם ראיתם את הסרט, היזהרו – ספוילרים לרוב.
מרחקים בחלל
באחת הסצנות המוזרות ביותר משתמשת ריי, אחת הדמויות הראשיות, במונח "פרסק" כמדד לזמן. כשהיא פוגשת את האן סולו (הריסון פורד) בפעם הראשונה היא מגמגמת בהתפעלות ומתפעלת בקול מביצועי ספינת החלל שלו ש"עברה במעבר קסל בפחות מ-12 פרסקים". כוונת התסריטאים הייתה בוודאי שהספינה השלימה את המעבר בזמן מהיר במיוחד, אבל הם מה לעשות שפרסק היא יחידת מרחק, ולא זמן.
פרסק היא יחידת מרחק אסטרונומית השווה לכ-30 מיליארד ק"מ. היות שגם בלי לחצות בגופי את מעבר קסל בספינת החלל שלי אני מרשה לעצמי להניח שאורכו קבוע בלי קשר לביצועיו המרשימים של הטייס, השימוש במינוח הזה נראה לפחות תמוה. מה שנשאר הוא שיבוש לשוני קטן, שכל מה שהיה צריך לעשות כדי להימנע ממנו היה להתבטא באופן פחות "מדעי" ולומר שהאן סולו חצה את המעבר ב-12 דקות.
להגנתו של הסרט יש להודות שזו טעות עם רקע היסטורי: את המשפט הזה בדיוק אמר האן סולו בסרט המקורי של הסדרה שצולם ב-1977. אם כן, השימוש המחודש בביטוי יכול אולי להיחשב כרפרנס חביב לעבר ובתור שכזה אפשר אולי להתייחס אליו בסלחנות. מבחינה מדעית הוא כמובן שגיאה גסה.
מהירות האור
המרחק בין גופים בחלל הוא עצום, כמעט בלתי ניתן להכלה עבור קופי אדם מגולחים כמונו, בעלי ממדי גוף צנועים ותאריך פקיעת תוקף קצר ביותר. זו תמיד הייתה בעיה עבור כותבי מדע בדיוני שרצו לבנות יקום מדומיין עשיר, עם תרבויות מגוונות. המפגש בין שתי תרבויות רחוקות הוא אמנם כר פורה לקונפליקט ולעניין עלילתי, אבל כדי שיקרה לפחות אחת מהתרבויות צריכה להיות מסוגלת לגמוע את המרחק הבין-כוכבי בזמן סביר.
הבעיה היא שחוקי הפיזיקה, ובפרט תורת היחסות הפרטית של איינשטיין, מכתיבים מגבלות מהירות ברורות: שום דבר לא נע מהר יותר מהאור. יתר על כן, כשמאיצים למהירויות קרובות למהירות האור מקבלים קנס מבלבל מאוד בדמות האטה והאצה של הזמן, עיוותי מרחק ושלל מוזרויות אחרות.
לפי תורת היחסות, האצה למהירות האור הייתה עוצרת לחלוטין את הזמן על סיפון ספינת החלל. כל זה לא מפריע לכולם בסרט לטוס במהירות האור ולמעלה ממנה בלי לחשוב פעמיים. לא בכדי ב"שיגעון בחלל" (1987), הפרודיה של מל ברוקס על סרטי מלחמת הכוכבים, הפקודה שניתנת להגאי ספינת חלל היא "עבור למהירות מגוחכת!"
שימור תנע
גם הבעיה השלישית שבה נדון באה מתחום הקינמטיקה (התיאור הכמותי של תנועה). תנע הוא גודל מוזר קצת, כי הוא גודל מחושב שאי אפשר למדוד סתם כך ב"מד תנע". למעשה מדובר במכפלה של מהירות הגוף במסתו.
החוק השני של ניוטון קובע שקצב שינוי התנע של גוף יהיה שווה לכוח המופעל עליו. לעומת זאת, כל ספינות החלל בסרט עוברות ממצב מנוחה למהירות האור ושוב למנוחה בתוך שברירי שניות. במונחי תנע, מדובר בשינויים כבירים בפרקי זמן קצרים, שבהכרח מלווים בכוחות כבירים אף יותר. אלה הם בדיוק הכוחות שאנו מרגישים שלוחצים אותנו למושב המכונית שמאיצה בפראות. טייסי קרב מתורגלים בהתמודדות עם כוחות כאלה, אבל אפילו הטובים שבהם ייכנעו בסופו של דבר למגבלות הגוף האנושי. אולי גופם של יצורים שאינם אנושיים בסרט מותאם להתמודדות עם מעמסה גדולה הרבה יותר מזו של הגוף האנושי.
בסצנה דרמטית, אנו רואים את האן סולו וחבריו, מרביתם שקי בשר רכים ואנושיים ולא חייזרים מוצקים במיוחד, מאטים בבת אחת ממהירותם המירבית ומשתחלים לחניה בהאנגר ענק. כמו נהג שמאתר מקום חניה בנמל תל אביב בשישי בבוקר, לא היה להם זמן להשתהות, להאט בצורה מבוקרת או להתחשב בחוקי הפיזיקה. שינוי התנע המהיר שביצעו היה אמור למעוך אותם תחת כוחות ההאטה. סביר להניח שאפילו הספינה עצמה לא הייתה עומדת באתגר והייתה נמעכת.
מקורות אנרגיה
כדי להפעיל את החלליות וכלי נשק המרשימים שביקום הבדיוני שבסרט, צריך אנרגיה. בסרט, המסדר הראשון בונה נשק מטיל אימה בשם "קוטל הכוכבים", שמסוגל להשמיד בו-זמנית כמה כוכבי לכת שלמים. כדי להפעיל אותו, מדעני המסדר מוצאים דרך לשאוב את החומר מהשמש השכנה, וכך לטעון את הנשק ולהכינו לפעולה.
מקור האנרגיה הזה מוזר מעט. שמש (כוכב) היא אכן מפעל מצוין לאנרגיה: היא מחברת בהיתוך גרעיני אטומי מימן ומייצרת הליום, בתהליך שפולט אנרגיה רבה. אך אם נשאב חומר מהשמש, בהנחה שבכלל יש לנו משאבה שמסוגלת לעשות את זה, הוא ייעשה פחות צפוף. ככל שהכוכב צפוף פחות, כך קטנה הטמפרטורה שלו, וככל שהטמפרטורה יורדת כך קטנה היעילות של תהליך ההיתוך, עד שלבסוף הוא נפסק לחלוטין. זה יקרה זמן רב לפני שהשמש כולה תישאב, כך ששאיבת החומר החם מהשמש לא תספק אנרגיה לזמן רב, אלא לכל היותר תכבה את הכוכב.
בנוסף קיימת בעיה מבנית: את כל החומר שנשאב מהשמש צריך לאחסן בתוך "קוטל הכוכבים", בסרט נראה שהחומר נכנס למרכזו של הנשק. כוח הכבידה גורם לשני גופים בעלי מסה למשוך זה את זה. החומר הרב שמאוחסן במרכז קוטל הכוכבים ימשוך את החומר שנמצא על פני הנשק, שלא לדבר על כל המסה של כוכב הלכת עצמו. יהיה קשה מאוד למנוע מכל העניין לקרוס פנימה ולהרוס באותה הזדמנות את קוטל הכוכבים עוד לפני ששיגר את האנרגיה שלו פעם אחת.
אקולוגיה כוכבית
רק ברגעים האחרונים לפני התקיפה, קוטל הכוכבים נראה כמו כלי נשק. בשאר הזמן הוא גדול מספיק כדי להיראות כמו כוכב לכת. על פניו מפוזרת צמחייה רבה, לרבות יערות עצים מחטניים שצמרותיהם עוטים שכבה של שלג.
עם מערכת אקלים כזאת עולה התהייה מאין באה האנרגיה שמאפשרת לצמחים לגדול. בכדור הארץ, מרבית האנרגיה שמאפשרת חיים מגיעה מהשמש, והיתר מפעילות גיאותרמית וגרעינית בקרום כדור הארץ. במקרה של קוטל הכוכבים – הרי הוא קוטל את מקורות האנרגיה שלו. מי יזין את הצמחים? אז אמנם ייתכן שמדובר בצמחיה מלאכותית, אבל בסרט היא נראית אמיתית למדי.
יכול כמובן להיות שבמהלך הבנייה של קוטל הכוכבים הוא שהה מספיק זמן ליד שמש כדי שהצמחייה תוכל לגדול. אם מה שראינו בסרט היה השימוש הראשון שנעשה בנשק הזה, זה הסבר אפשרי.
"מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" מציע בידור טוב, אבל לא מדע טוב. גרסה של הסרט שהייתה מתחשבת במגבלות הפיזיקליות הייתה מציגה לנו תמונות של חלליות זזות לאט, מתמרנות בזהירות וזקוקות לעשרות אלפי שנים ויותר להגיע מנקודה לנקודה בגלקסיה הרחוקה – מעין מסע גריאטרי בין כוכבים. גם היינו נאלצים במקרה כזה להסתפק בתפאורה פחות צבעונית ובכלי נשק פחות אפיים. אני מאמין שניוטון ואיינשטין היו מסכימים להסב את מבטם למשך 135 דקות כדי לחסוך מעצמם שעמומון שכזה. אולי אפילו היו מוכנים להתחלק בפופקורן.
