איך התנהלו הדיונים בין נציגי המדינות הרבות בוועידת שארם? לאט. מאוד. הצצה לחדר הישיבות שבו מנסחים את הסכמי הוועידה
נציגת ארצות הברית: "קראו את פסקה שתיים. כולם מסכימים להשאיר את הניסוח הנוכחי?"
נציג סין: "אני מבקש להוציא את המשפט מהסוגריים".
נציגת ארצות הברית: "יש התנגדות להוצאת המשפט מהסוגריים?"
כל פסקה נבחנת שוב ושוב במסרקות ברזל, וזה עוד לפני שהפוליטיקאים נכנסים לתמונה. אחת הישיבות על ניסוח הסכמי הוועידה בשארם א-שייח | צילום: מיכל טופז
מילה אחר מילה
אז איך מתקדמות השיחה בין נציגי המדינות בוועידת האקלים? לאט. מאוד, מאוד לאט. הרבה יותר לאט ממה שאתם מתארים לעצמכם.
מיכל טופז ואני, שליחות מכון דוידסון לוועידת האקלים, נכנסנו אל אחד הדיונים, שעסק במדיניות הצמצום של פליטת גזי החממה. נציגים של כשלושים מדינות ישבו סביב שולחנות ארוכים, מסודרים בריבוע. מולם, בתוך הריבוע, מסכים גדולים מציגים את המסמך שהם עובדים עליו, בקובץ וורד, עם "עקוב אחר שינויים". הנציגים הם עובדי משרדים ממשלתיים. הם צריכים לאשר את הנוסח או לשנות אותו לשביעות רצונם, ולהעביר אותו לחתימת הדרג הפוליטי.
נציגת ארצות הברית מנהלת את הדיון, ומנחה את הנציגים בכל פעם איזה משפט או פסקה לקרוא. במשך שתיים-שלוש דקות, כולם קוראים בדממה.
כאשר לאחד הנציגים יש הסתייגות – וזה כמעט תמיד – הוא לוקח את השלט עליו כתוב שם המדינה, ושם אותו על צידו. הוא מקבל את רשות הדיבור.
נציג בריטניה: אני חושב שהפיסקה ארוכה מדי, מבקש לקצר ולהעביר משפט אחד לפסקה אחרת.
נציגת ארצות הברית: אתה חושב שאנחנו צריכים לעשות זאת, או שאתה משוכנע בכך?
נציג בריטניה מודה שהוא לא עד כדי כך נחוש, והפסקה נשארת כפי שהיא.
לוקח לנו זמן להבין ששלוש הפסקאות שהם עובדים עליהן, הן ניסוחים שונים של אותה פסקה, והנציגים צריכים להחליט איזו מהן להשאיר ואילו למחוק. הם עוברים על כל מילה של כל פסקה, לפני שהם מחליטים אם למחוק אותה או לא.
נציג גיאורגיה: אני מבקש למחוק את הפסקה השנייה.
נציגת ארצות הברית: כולם, תסתכלו בבקשה שאנחנו לא מפספסים שום דבר חשוב אם נוריד את הפסקה הזו.
הפסקה של כמה דקות כדי שכולם יוכלו לקרוא ולחשוב על זה.
נציג קוריאה הדרומית: אני מסכים שאפשר למחוק את הפסקה. בנוסף, השפה כאן לא עקבית. אם שולחים את המסמך לחתימה של השרים, השפה חייבת להיות עקבית.
הנציג מסביר שמונחים כמו "לקחת בחשבון" אינם מספיק מדויקים בעיניו, ומציע חלופות. הנציגים האחרים מקבלים אותן.
נציגת נורבגיה: בהתייעצות עם דרום אפריקה, אנחנו מוכנים לקבל את החלופה הראשונה מבין הפסקאות. אנחנו חושבים שצריך להוריד את מראי המקום למחקרים של הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים (IPCC). השרים בכל מקרה לא יקראו שני מחקרים של ה-IPCC. עדיף לצמצם.
נציגת ארצות הברית: האם מישהו מתנגד להצעה של נורבגיה?
כעשרה נציגים של מדינות איים מחליטים שהם צריכים להתייעץ זה עם זה. הם מצטופפים יחד בצד של החדר ודנים בלחש בסוגייה. בשאר החדר דממה, בעוד הנציגים האחרים מנצלים את ההפוגה לזמן איכות עם הטלפונים שלהם. לאחר כעשר דקות הם חוזרים לשולחן ומביעים את הסכמתם. הדיון נמשך, ועוברים לפסקה הבאה.
נציגת ארצות הברית: כולם בסדר עם להשאיר את הפיסקה הזו כמות שהיא?
נציגת נורווגיה: אני צריכה לדון בכך עם היועצים הכלכליים שלנו.
נציגת ארצות הברית: בסדר גמור. תחזרי אלינו מחר.
איים של הסכמה. נציגים של כמה מדינות איים מסתופפים בצד לדון באחת הנקודות | צילום: מיכל טופז
הדרך היעילה ביותר?
אנחנו צפינו בדיונים במשך כ-45 דקות. להיות שם במשך ימים שלמים נראה מתיש, וגם יותר מקצת מייאש. נציגה ישראלית של אחד ממשרדי הממשלה שפגשנו באותו ערב אישרה את התחושה הזו. "ברוכים הבאים לעולם המופלא של הרב-צדדיות", אמרה לנו בחיוך עייף. היא הוסיפה שאמנם פרטים כמו אם משפט יהיה בתוך הסוגריים או מחוצה להם עשויים להיות חשובים מאוד במסמכים כאלו, אך לעתים קרובות ההחלטות הללו מתקבלות כבר לפני הישיבה עצמה. נציגי המדינות נפגשים זה עם זה אחד על אחד, וקובעים רבים מהפרטים שיידונו אחר כך מול כולם.
האם זו הדרך היעילה ביותר להגיע להסכמות? לאחר שראינו כיצד הישיבות מתנהלות, קשה לנו להאמין שכך. מצד שני, אני לא יכולה לחשוב על דרך אחרת להוביל נציגים של קרוב למאתיים מדינות להחלטה משותפת. בכל אופן, עכשיו ברור לנו יותר למה הדיונים האלו נמשכים זמן רב כל כך, ולמה המסמכים שמתקבלים מהן נוטים להיות מנוסחים בצורה זהירה במיוחד – לעתים קרובות על חשבון נקיטת עמדה נחרצת.
