הדרך הארוכה בחזרה אל הירח

ב־20 ביולי 1969 היו עיני העולם כולו נשואות אל הירח, משם נשמע קולו של ניל ארמסטרונג דרך מקלטי הרדיו והטלוויזיה "כאן בסיס ים השלווה, הנשר נחת". כשש שעות וחצי אחר־כך הגיעה ההתרגשות לשיאה, כשארמסטרונג ירד בסולם הקצר אל פני הירח, והכריז "זה צעד קטן לאדם, זינוק ענקי לאנושות". כשלוש שנים וחמש נחיתות מוצלחות לאחר מכן, ב-14 בדצמבר 1972, טיפס יוג'ין סרנן (Cernan) בפעם האחרונה אל רכב הנחיתה. כשסגר אחריו את הצוהר, נפרדה האנושות מהירח "לפחות לזמן מה", כלשונו. בינתיים חלפו 45 שנה, ונדמה שהירח רק מתרחק, לפחות כיעד לנחיתת בני אדם.

בתחילת השנה הכריזו גורמים בנאס"א ובממשל האמריקאי על כוונתם לקדם בקרוב חידוש של הטיסות המאוישות לירח, אם לא לנחות עליו לפחות להקיפו. זמן קצר לאחר מכן הכריז אלון מאסק (Musk), בעליה של חברת החלל SpaceX על תכנית לשגר שני תיירי חלל לטיסה סביב הירח. שתי התכניות הציבו יעד של טיסה כבר בסוף 2018. לקראת סוף 2017 הכריזו ארה"ב ורוסיה כי חתמו על הבנות לשיתוף פעולה בהקמת תחנת חלל סביב הירח בעשור הבא, ולפני כמה שבועות הודיע דובר של הבית הלבן כי הנשיא טראמפ צפוי לחתום על מדיניות חלל שתנחה את נאס"א להוביל תכנית חלל חדשנית לשליחת אסטרונאוטים אמריקאים בחזרה לירח ובסופו של דבר למאדים.

האם בני אדם אכן עומדים לדרוך שוב על הירח בקרוב? האם זה כדאי בכלל לאנושות? ואם כן מדוע זה לא קרה עד עכשיו? ואם נשוב אל הירח, כיצד ייראו המשימות לשם? האם יהיו אלה ביקורים קצרים ומבודדים כמו בתכנית אפולו? האם תהיה זו תחנת חלל שממנה יירדו מדי פעם אסטרונאוטים לגיחות על פני הירח? ואולי הפתרון הוא הקמת מושבת קבע מאוישת על פני הירח?

הביקור האחרון, בינתיים. מפקד אפולו 17, יוג'ין סרנן, היה האדם האחרון שדרך על הירח ב-1972 | צילום: NASA

טילים גדולים

"הסיבה שלא חזרנו לירח עד כה היא תקציבית, ובעיקר היעדרה של תכנית מדינתית ממומנת ומנומקת", אומר טל ענבר, ראש המרכז לחקר החלל במכון פישר. "מיזם כזה דורש לא רק הצהרה נשיאותית, אלא גם החלטה על מקורות מימון ותקצוב. למשל התכנית לתחנת חלל אמריקאית־רוסית סביב הירח, אינה עונה על השאלה מי ישלם על המיזם הזה".

הדבר העיקרי הנחוץ לשיגור בני אדם אל הירח הוא טיל שיגור גדול מספיק. טיל כזה צריך להיות מסוגל לשאת מטען של כמה עשרות טונות למסלול סביב כדור הארץ, ואחר כך צריך להישאר לו מספיק דלק כדי לשגר את המטען מהמסלול הזה לנתיב טיסה שיביא אותו בסופו של דבר אל הירח.

בתכנית אפולו השתמשה נאס"א בטיל סטורן־5. הטיל המפלצתי התנשא לגובה של כ־110 מ' (קצת פחות ממגדל שלום), ומשקלו היה כמעט 3000 טונות. כ־2900 טונות מהמשקל הכולל היה משקל הדלק שנועד להרים את המערכת האדירה הזו. המשקל שהוכנס למסלול סביב הירח היה פחות מ-50 טונות, והוא כלל את רכב הנחיתה על הירח, את תא הפיקוד והשירות, את הדלק הדרוש לתמרוני החלליות ולייצור חשמל, ציוד מדעי וכמובן מים חמצן וכל מה שדרוש לשלושה אסטרונאוטים לשבוע ויותר.

תכנית החלל האמריקאית בנתה רק 13 טילי סטורן־5, וכל שיגור שלהם עלה יותר ממיליארד דולר במונחים של ימינו. כיום אין ברשות האנושות טיל דומה מבחינת היכולות. נאס"א מפתחת טיל שיגור חדש, בשם Space Launch System (SLS), המיועד לשיגור משימות לעומק החלל, שיהיה מסוגל, לדברי מפתחיו, לייצר דחף גדול ב־15 אחוז מזה של טילי סטורן־5. הטיל נמצא בשלבי פיתוח מתקדמים, וייתכן שכבר השנה ישוגר לטיסת ניסוי ראשונה. במקביל, חברת SpaceX מפתחת טיל שיגור כבד משלה, Falcon Heavy, שמיועד לשאת מטענים ואף בני אדם ליעדים מרוחקים כמו הירח או מאדים. שיגור נסיוני ראשון של הטיל הזה מתוכנן לימים אלה ממש.

"תכניות הטיסה לירח כיום ידרשו להטיס מטענים כבדים עוד יותר מאשר תכנית אפולו, ושיגור של טילים ענקיים כאלה זה עסק יקר מאוד", אומר יואב לנדסמן, מהנדס מערכת בכיר בעמותת Space IL המתעתדת להנחית חללית ישראלית על הירח ובעל תכנית האינטרנט "החללית". "שימוש חוזר בטילים זו אחת הדרכים המובילות לצמצם עלויות". חברת SpaceX פיתחה בשנתיים האחרונות יכולת להנחית אנכית את השלב הראשון של טיל השיגור, ולהכשיר אותו בעלות נמוכה יחסית לשימוש חוזר.

הטילים הגדולים: השיגור האחרון של סטורן-5 (במרכז), והדמיות של Falcon Heavy (מימין) ו-SLS | צילומים: Science Photo Library

להתחיל מאפס

מבחינת היכולת הטכנולוגית העומדת כיום לרשות סוכנויות החלל הממשלתיות, ואפילו החברות הפרטיות, הנחתת בני אדם על הירח אינה נחשבת משימה מסובכת במיוחד. מה שנעשה בהצלחה בעזרת האמצעים הפשוטים מאוד שהיו לנאס"א בשנות ה־60 יהיה היום פשוט הרבה יותר. "טכנולוגיות המִחשוב והחישה מרחוק התקדמו לאין ערוך מאז", אומר לנדסמן. "בתכניות אפולו לא השתמשו אפילו בלוחות סולריים לייצור חשמל, משום שהם לא היו מספיק קלים ומשוכללים אז, והיום לוחות כאלה מותקנים כמעט בכל חללית".

אף על פי שהבאת בני אדם אל הירח תהיה כנראה פשוטה יחסית, יש לא מעט מרכיבים בתכנית שדורשים פיתוח מחדש. "למשל, חליפות החלל שהיו בתקופת אפולו עשו את שלהן, אבל הן היו מאוד מסורבלות והגבילו מאוד את התנועה של האסטרונאוטים", אומר לנדסמן. "מאז פותחו חומרים חדשים ויהיה צורך לבחון אותם ואת תפקודם".

שלוש המשימות האחרונות של תכנית אפולו צוידו ברכב חשמלי שאיפשר לאסטרונאוטים להגדיל את הטווח של משימת החקר ולנסוע כמה עשרות קילומטרים על פני הירח. "במשימות הירח הבאות נצטרך כמובן לפתח כלי רכב חדשים, גנרטורים גרעיניים חדשים לייצור חשמל, ועוד טכנולוגיות", מבהיר טל ענבר. "אם תכנית אפולו הייתה נמשכת, אפילו בתדירות נמוכה של טיסות לירח, היה שימור של הידע ופיתוח הדרגתי של טכנולוגיות חדשות. עכשיו יש הרבה דברים שאנו צריכים להתחיל מאפס".

עבר ועתיד. רכב הירח של אפולו 15 (מימין) לעומת אחד התכנונים של נאס"א לרכב שטח לשהייה ממושכת | צילומים: NASA

מערה ליד הבאר

האתגר הגדול כיום, אם כן, הוא לא להביא את בני האדם אל פני הירח, אלא לקיים אותם שם. ההנחה היא שהמשימות הבאות לירח יהיו ממושכות יותר מהמשימות הקודמות, ויכללו מרכיב מסוים של מגורים על הירח. במשימות אפולו, שנמשכו עד שלושה ימים על פני הירח, את הזמן שבין הפעילויות בחוץ עשו האסטרונאוטים בתוך רכב הנחיתה, שהחלל הפנימי שלו לא גדול הרבה יותר מזה של מכונית פרטית. רק לאסטרונאוט אחד היה מקום לישון על הרצפה, והאחר שכב על מכסה פאנל המכשירים. סידורי המגורים העתידיים, אפשר להניח, יהיו קצת יותר אנושיים.

אפשרות אחת היא רכב נחיתה הכולל מתחם מגורים, שיישאר על פני הירח לאחר שמרכיב החזרה יתרומם עם האסטרונאוטים. אפשרות נוספת היא הקמת מבנה מגורים ארעי סמוך לאתר הנחיתה. אחת התכניות היא הקמת מבנה מתנפח, מעין אוהל. חברת "ביגלו" (Bigelow) האמריקאית התקינה לפני כשנתיים חדר מתנפח כזה בתחנת החלל הבינלאומית, והיא מפתחת גם גרסאות למגורים קרקעיים, בין השאר על הירח. היתרון של מבנה כזה שהוא קל משקל, וגם קל מאוד להקים אותו. מצד שני, הוא גם מספק הגנה טובה פחות. אפשר לשפר את ההגנה באמצעות כיסוי מבנה כזה בשכבת אדמה או אבנים, אבל זה כבר מקפיץ את השקעת הזמן והאנרגיה הדרושים להקמה.

מתקן המגורים המושקע ביותר שאפשר להעלות על הדעת הוא מבנה קבע. מבנה כזה יוקם מן הסתם ברובו מחומרי גלם מקומיים – אפשר לבנות אותו מסלעים או אבנים ולאטום בעזרת חומרים שיובאו מכדור הארץ. אפשרות אחרת היא להביא עם האסטרונאוטים או בטיסה נפרדת סוג של מדפסת תלת־ממד המסוגלת לייצר בלוקים מחומרי גלם מקומיים כמו אדמה או אבק. את ההגנה הטובה ביותר לאסטרונאוטים עשוי לספק מתחם מגורים תת־קרקעי. לשם כך יש להביא אל הירח ציוד כרייה ובינוי מתאים, או לאתר מערה טבעית בעומק וגודל מתאים, ולהכשירה למגורים.

פיתוח מתחם מגורים הוא רק אתגר אחד הנוגע לשהות ממושכת על פני הירח. אתגר נוסף הוא אספקת חומרים אחרים, ובראשם מים, שמהם אפשר כמובן להפיק גם חמצן לנשימה. כבר לפני כ־20 שנה הראו מדענים שיש כנראה קרח במכתשים הסמוכים לקטבים של הירח – אלה מכתשים שנשארים מוצלים תמיד, ובהעדר שמש ישרה נמנעת התנדפות של הקרח שאצור בהם כנראה מהימים הקדומים ביותר של הירח. ב־2009 ביצעה החללית האמריקאית LCROSS התרסקות מכוונת לתוך מכתש כזה בקוטב הדרומי של הירח. החללית האחות שלה אספה דגימות מענן האבק שהיתמר מההתנגשות ואישרה כי הוא מכיל אדי מים.

"זו השאלה הכי חשובה לגבי הירח כיום", אומר פרופ' עודד אהרונסון, ראש המרכז למדעים פלנטריים במכון ויצמן למדע, ומדען המשימה של Space IL. "אנו יודעים שיש קצת מים באותם מכתשים בקטבים, והאתגר כעת הוא להבין היכן בדיוק נמצאים מצבורי הקרח האלה, כמה קרח יש בהם, עד כמה הם קרובים לפני הקרקע ואם אנו יכולים להשתמש בהם לתחזק בסיס אנושי על הירח". בסוף השנה אמורה נאס"א לשגר משימה לא מאוישת, Lunar Flashlight, שתאיר בלייזר את תחתית המכתשים, ותנסה לקבוע כמה קרח יש בהם על סמך מדידת ההחזר של קרני האור.

אם אכן יצליחו בני האדם להקים מגורי קבע על הירח ולספק להם מים מקומיים, השלב הבא יהיה כנראה הפקה של חומרים נוספים ממחצבים הקיימים על פני הירח, ואולי פיתוח סוג של חקלאות. אדמת הירח אמנם אינה צפויה להיות פורייה במיוחד, אבל ייתכן שאפשר לפתח תערובת קרקע המבוססת על שילוב של אדמת ירח עם הפרשות אדם, פסולת של שאריות מזון או אריזות מתכלות, ואולי דשנים שיהיה צורך להביא מכדור הארץ. כמובן שהחקלאות עצמה תצטרך להתבצע במתחם סגור עם אטמוספרה מלאכותית.

אחת האפשרויות: להדפיס מבנה מגורים ולכסות אותו בקרקע מקומית להגנה. הדמיה של מושבת ירח | צילום: Science Photo Library
 

סביבה מאתגרת

אחד התחומים שבהם יש לנו פערים רבים להשלים בטרם נוכל לחשוב על מגורי קבע על הירח הוא נושא הבטיחות. בסך הכל 24 בני אדם טסו לירח, ורק 12 מהם שהו על פניו, לתקופות של שעות אחדות עד שלושה ימים. אין לנו מושג כיצד תשפיע שהות ארוכה יותר על בני אדם, אבל ברור שזה לא יהיה קל.

הבעיה הראשונה בכל הנוגע לשהיית בני אדם על הירח היא נושא הקרינה. כדור הארץ נהנה מאטמוספרה המסננת חלק ניכר מקרינת השמש, וכן מחגורות הגנה הנוצרות בזכות השדה המגנטי שלו (חגורות ון אלן). "גם אסטרונאוטים ששוהים תקופה ממושכת בתחנת החלל הבינלאומית נחשפים לקרינה מהחלל, ועל הירח רמות הקרינה גבוהות כנראה הרבה יותר", מסביר לנדסמן. "בחלליות אפולו נושא הקרינה לא נחקר מספיק, ובוודאי לא לתקופות מספיק ארוכות – משום שלקרינה יש השפעה מצטברת. הפתרון יצטרך להיות מיגון של מבני המגורים, או מגורים תת-קרקעיים, לצד פיתוח מיגון אישי לאסטרונאוטים, שהם ילבשו מתחת לחליפת החלל או שישולב בתוכה".

סכנה נוספת על פני הירח הם המֶטֶאוֹרִידִים הרבים שפוגעים בו. בכדור הארץ האטמוספרה מספקת הגנה מפני רבים מאותם סלעים קטנים המעופפים בחלל במהירות. רובם נשרפים כליל בשל החיכוך עם האוויר (והופכים למטאורים), ורק מעטים מאוד מגיעים לפני הקרקע, אז הם מכונים מטאוריטים. על הירח, בהעדר אטמוספרה, מספר המטאורידים המגיע לקרקע גדול הרבה יותר, ומחקר שפורסם לפני כשנתיים הראה שמספרם אף גדול ממה שחשבו קודם. "אף שהסיכוי לפגיעה כזו הוא קלוש, קשה להרגיש בטוחים לגמרי מפני פגיעה", אומר לנדסמן. "כשהפגיעה היא של גוף לא קטן, הנתזים שלו מגיעים רחוק מאוד וגם פגיעות המשנה של הרסיסים האלה חזקות מספיק כדי להתיך סלעים". בכל הנוגע למטאורידים אפשרויות המיגון מוגבלות מאוד, והפתרון האופטימלי הוא מגורים במבנה מוצק או תת-קרקעי.

הכבידה על פני הירח היא בערך ששית מזו שעל כדור הארץ. כלומר, אדם ששוקל 90 ק"ג על כדור הארץ, יחוש על הירח כי משקלו 15 קילוגרם בלבד. האסטרונאוטים שכבר היו על הירח התקשו לנצל את יתרונות הכבידה החלשה, בין השאר בגלל חליפות החלל המסורבלות שהיו להם. מצד שני, אנו לא יודעים מה ההשפעות של כבידה כה חלשה על גוף האדם לאורך תקופה ממושכת. אנו יודעים כי שהות ארוכה במיקרו-כבידה, למשל בתחנת החלל, גורמת בעיות רפואיות רבות אבל אין לנו מושג אם כבידה חלשה כמו של הירח תשפר את המצב או תגרום בעיות בלתי צפויות אחרות.

החיים על פני הירח מציבים אתגר לא פשוט. הוא משלים סיבוב סביב עצמו בערך ב־28 יום, מה שאומר שרוב האזורים נמצאים כשבועיים בשמש מלאה, וכשבועיים בחשיכה. בלי אטמוספרה שמווסתת את החום, הטמפרטורה ב"צהריים" מגיעה ליותר מ־120 מעלות צלזיוס, וב"לילה" צונחת לכ־170 מעלות מתחת לאפס. המשימות של אפולו תוזמנו בדרך כלל לימים הראשונים או האחרונים של האור, כך שהטמפרטורות היו נסבלות. "שהות ממושכת על פני הירח תיאלץ את האסטרונאוטים לפעול בטווח של תנאים קשים, ולהתאים את הציוד שלהם לשינויי התנאים", אומר ענבר. "יהיה גם צורך לאגור אנרגיה סולרית כדי להשתמש בה בשבועיים של החושך".

אתגרים רבים בדרך לירח. מימין: פרופ' עודד אהרונסון, טל ענבר, יואב לנדסמן | צילומים: מכון ויצמן למדע, אוניברסיטת בן-גוריון

דלק ומערות

הצבת בני אדם על הירח לתקופה ממושכת צפויה להיות עניין קשה, מאתגר ויקר מאוד. האם זה שווה את ההשקעה? מה תניב לאנושות משימה כזאת?

חסידי השיבה אל הירח, ובראשם באז (אדווין) אלדרין (Aldrin), האדם השני שהניח עליו את רגלו, טוענים כי אחת הסיבות הטובות לנחות על הירח היא שפע של הליום־3, כלומר אטום הליום שבגרעין שלו יש ניטרון אחד במקום שניים. על כדור הארץ האיזוטופ הזה נדיר מאוד, אבל דגימות שאספו האסטרונאוטים של חלליות אפולו העלו כי בסלעי הירח, החשופים לקרינה, יש ריכוזים גבוהים של הליום־3. בגלל הניטרון החסר, הליום־3 בולע בקלות ניטרונים תועים, ולכן הוא נחשב שימושי מאוד ובטיחותי מאוד בתהליכים גרעיניים. בעיקר מייעדים לו תפקיד חשוב בהיתוך גרעיני – טכנולוגיה יעילה ונקייה לייצור אנרגיה. אלא שגם לאחר עשרות שנים של מאמצים, האדם לא הצליח להתגבר על הקשיים הטכניים ולפתח תהליכי היתוך יעילים – כלומר כאלה שיניבו יותר אנרגיה ממה שמשקיעים בהם. כשיהיה לנו תהליך כזה, הליום־3 יהיה מחצב רב ערך, לא רק לייצור חשמל בתחנות כוח, אלא גם כדלק לחלליות שיפעלו בעזרת מנועי היתוך גרעיני. עד שזה יקרה, אין לנו מה לעשות בהליום־3.

יתרון נוסף של הירח הוא היכולת להתבונן ממנו אל מרחבי היקום. חוסר האטמוספרה הופך אותו ליעד מצוין להצבת טלסקופים שיוכלו להיות גדולים וחזקים יותר מטלסקופי החלל הנמצאים בשימוש כיום. אסטרונומים רבים חולמים להציב על הירח טלסקופ רדיו, שיוכל לקלוט אותות ממרחבי החלל העצומים בלי ההפרעות הרבות שיוצרת פעילות האדם בכדור הארץ.

"בני אדם עדיין מוצלחים בהרבה מרובוטים בכל מה שקשור למעבר בשטחים מאתגרים, התמודדות עם הפתעות בשטח, ניווט וקבלת החלטות. לכן אחד היתרונות של משימה מאוישת לירח יהיה היכולת לחקור אזורים לא מוכרים, ובעיקר את תת-הקרקע", אומר אהרונסון. "יש על הירח ככל הנראה לא מעט מערות שנוצרו מזרימת לבה, חלקן פתוחות כיום לאחר שהגג שלהן קרס, ויש תכניות ארוכות טווח לחקור את המערות האלה". אהרונסון עצמו שותף כיום למיזם של נאס"א החוקר "צינורות לבה" כאלה בהוואי, כהכנה אפשרית לבחון את אלה שעל הירח.

שאלות מדעיות אחרות המעסיקות את חוקרי הירח עוסקות במבנה הפנימי שלו ובשדה המגנטי שלו. "את אופי השדה המגנטי אנו מתכוונים לחקור בעזרת מכשור שיותקן על החללית הישראלית של SpaceIL, בתקווה למפות את השדות המגנטיים המקומיים, ולהבין את התהליכים שיצרו אותם", מסביר אהרונסון. "את המבנה הפנימי חקרו מעט בעזרת סייסמוגרפים שהציבו חלליות אפולו, אבל פעילותם הופסקה בטרם עת. כיום יש מכשירים הרבה יותר טובים, ופיזור רחב שלהם על פני הירח יוכל לחשוף את המבנה הפנימי של הירח, ולסייע לפתור את התעלומה איך הוא נוצר".

בינתיים אין לנו מה לעשות עם הדלק שאפשר לכרות שם. איור של מתקן כרייה על הירח | צילום: Science Photo Library
 

קונקשן בדרך למאדים

למרות היתרונות המדעיים הרבים במשימה מאוישת לירח, אהרונסון סבור שהמשימה המדעית לבדה לא מצדיקה שיגור בני אדם. "על רוב השאלות המדעיות שקשורות בירח אנו יכולים לענות כיום במשימות רובוטיות, ויש לי שימושים טובים יותר ל־10 מיליארד דולר שנשקיע במשימה מאוישת. ההצדקה לשלוח בני אדם לירח היא כאבן דרך במסע של האנושות למקומות אחרים ביקום. לפני שנגיע למקומות מרוחקים כמו טיטאן, ירחו הגדול של שבתאי, או אירופה, אחד מירחיו הגדולים של צדק, נגיע כנראה למאדים. החשיבות במשימת ירח היא לפתח את היכולות למשימות ארוכות טווח כאלה, שתהיה להן כמובן גם חשיבות מדעית".

"ההצדקה העיקרית לחזרה אל הירח היא מחקר בסיסי לצד לימוד והכשרה לקראת יעדים רחוקים יותר", מסכים ענבר. "משימה כזאת יכולה להיות מודל אידיאלי להקמת בסיס מאויש על מאדים, ולבחינת טכנולוגיות כמו מדפסות בטון, בנייה מאדמת ירח וטכניקות נוספות שאנו יכולים ללמוד לקראת קפיצה למאדים".

"תחנה על הירח יכולה לשמש הכנה להתמודדות עם תנאי מאדים, אבל היא עדיין במרחק כמה ימי טיסה בלבד מהארץ, ואפשר לחזור במקרה חירום", מסביר לנדסמן. "בנוסף, בגלל הכבידה החלשה, קל הרבה יותר לשגר מהירח לחלל. צריך טילים הרבה יותר פשוטים וקטנים מאשר לשיגור משקל דומה מכדור הארץ, לכן מושבה על הירח יכולה להיות תחנת מוצא מצוינת בדרך למאדים – הרבה יותר קל לצאת משם מאשר מכדור הארץ".

לא יגיעו מכדור הארץ אלא מהירח? הדמיה של פעילות אסטרונאוטים על מאדים | צילום: Science Photo Library

תיירות לירח

בשנים האחרונות החלל מוזכר יותר ויותר לא רק כיעד לאסטרונאוטים מקצועיים, אלא גם לתיירים. עד בשנים 2001־2009 טסו לתחנת החלל שבעה בעלי הון, שעל פי הערכות שילמו כ־20 מיליון דולר כל אחד לסוכנות החלל הרוסית. למי שלא יכול להרשות לעצמו מחירים כאלה, כמה חברות מתכננות טיסות לגבול החלל, בראשן חברת וירג'ין גלקטיק שכבר מכרה מאות כרטיסים ללקוחות עתידיים ששילמו כרבע מיליון דולר תמורת טיסה הכוללת ריחוף של כמה דקות בתנאי חוסר כבידה. כאמור, חברת SpaceX הודיעה כי תשגר השנה שני תיירי חלל לטיסה סביב הירח ועל פי ההערכות הם ישלמו בין 20 ל־50 מיליון דולר על ההרפתקה. האם פעילות של חברות פרטיות ותיירות לירח יוכלו להיות הבסיס הכלכלי לחזרת בני אדם לשם?

"יש מגמה בכיוון הזה, אבל בינתיים המאמץ של חברות פרטיות לא מספיק חזק", אומר לנדסמן. "תידרש מעורבות ממשלתית , ויידרש לשם כך מנהיג בעל חזון שיוביל את המעורבות הזו. אחד מאלה שדוחפים לכך הוא מנהל סוכנות החלל האירופית, יוהאן דיטריך ורנר (Wörner), המקדם הקמת מושבה על הירח במודל של שיתוף פעולה רב־לאומי, כמו תחנת החלל הבינלאומית".

"תיירות החלל לא בשלה עדיין, ולא מתקדמת בקצב שחזו לה", מסכם ענבר. "מדינות וגופים כמו האיחוד האירופי לא אמרו עדיין את המילה האחרונה, וצריך להסתכל גם על מדינות כמו סין והודו שיש להן שאיפות גדולות בתחום החלל. בעוד שיתוף פעולה בינלאומי גדול נוטה להיות מסורבל ובירוקרטי, דווקא תחרות יכולה לדרבן לפעילות מהירה. סוכנות חלל גדולה כמו זו של ארצות הברית או של סין יכולה להקים מושבה על הירח תוך שבע עד עשר שנים".

האם אכן נזכה לראות בימי חיינו בני אדם שבים ודורכים על הירח? האם אלה יהיו אסטרונאוטים מקצועיים או תיירים שבאו לראות במו עיניהם את הדגל שנעצו אנשי אפולו 11 באדמת הירח? האם הירח יהיה היעד הסופי, או רק קונקשן בדרך למאדים או לאחד הירחים של צדק או שבתאי? התשובות, כך נראה, נעוצות בהחלטות שיקבלו המעצמות הגדולות, ואלה אינן קשורות דווקא בתשוקה מדעית לפענח את סודות החלל, אלא לפעמים בתחרות על דברים ארציים הרבה יותר. המפתחות לירח נמצאים כנראה אצל הג'ינג'י, זה שיושב בשדרות פנסילבניה בוושינגטון.