הלוחות שצועדים עם הזמן

עוד לפני שבני האדם החלו לעסוק בחקלאות, מחזורי הטבע כבר קבעו במידה מרובה את אורחות חייהם. כדי לשרוד ולשגשג, קבוצה של ציידים-לקטים הייתה צריכה לדעת מתי מבשילים הפירות ומתי כדאי לעבור למקום אחר כדי לאסוף דגן, מתי יעברו העדרים הנודדים דרך שטחם, מתי יורדים הגשמים ויש לדאוג למחסה ומתי תגיע העונה השחונה, שבה הם אינם יכולים לנדוד רחוק מדי ממקור מים. מי שיוכל לעקוב אחר חילוף העונות ולחזות את הישנותן יזכה ביתרון משמעותי, שיכול להיות ההבדל בין חיים ומוות.

למזלם, היה להם אמצעי פשוט וברור לעקוב אחר התקדמות הזמן, אמצעי גדול ומבהיק שנשקף מהשמיים: הירח. המחזוריות של הירח ברורה וקל מאוד לעקוב אחריו כשהוא מתמלא ואז פוחת, ובאופן טבעי מחזור זה היה הבסיס לנסיונות הראשונים של בני האדם לתכנן לוחות שנה.

אבל אז הם נתקלו בבעיה. המחזוריות הרלוונטית ביותר לחייהם הייתה מחזוריות העונות: מתי האוויר מתקרר ומתי הוא מתחמם, מתי יורד גשם ומתי הוא מפסיק, וכל התופעות בעולם החי הקשורות לכך. העונות נקבעות על ידי סיבוב כדור הארץ סביב השמש, סיבוב שנמשך כ-365 ימים ורבע. לעומת זאת חודש ירח, הזמן ממולד הירח למולד הירח, נמשך כ-29 יום וחצי. חישוב קל יראה שמחזור השמש לא מתחלק כראוי בחודש הירח: בכל שנת שמש, כלומר סיבוב שלם של כדור הארץ סביב השמש, נכנסים קצת יותר מ-12 חודשי ירח ושליש.

יש עדויות לכך שבני האדם הבחינו בפער הזה והבינו אותו כבר לפני אלפי שנים. ב-2013 פורסם מחקר על אתר בסקוטלנד שמייצג, ככל הנראה, לוח שנה מוקדם במיוחד. האתר, שנוצר לפני כעשרת אלפים שנה, מורכב מ-12 בורות ומולם מעין קשת. הבורות נחפרו בגדלים וצורות שונים ומייצגים, לדעת החוקרים, את מופעי הירח. הקשת לעומת זאת ממוקמת בדיוק במקום בו זורחת השמש ביום הקצר ביותר בשנה, ולכן כנראה מייצגת דרך לעקוב אחר שנת השמש.

הכוכבים של שומר

לוח השנה הקדום ביותר הידוע לנו הוא לוח השנה השומרי, שנוצר לפני יותר מ-5,000 שנה. החודשים שלו החלו במולד הירח והשנה כללה 12 חודשים של 29 או 30 יום – ממש כמו לוח השנה העברי שאנו מכירים עד היום. כמובן, הם נתקלו באותה בעיה של חוסר ההתאמה בין 12 חודשי ירח ושנת שמש אחת. התרבות השומרית הייתה תרבות חקלאית, שבה חילופי העונות היו חשובים לא פחות, וסביר שיותר, מאשר אצל ציידים-לקטים. הם היו צריכים לדעת מתי לזרוע ומתי לקצור, והיו להם ימי חג שהיו קשורים להבשלתם של הפירות או לסיום הקציר, ממש כמו החגים היהודיים. לוח השנה הירחי שלהם, עם זאת, הבטיח שבכל שנה אותו תאריך יחול מוקדם יותר ויותר ביחס לשנת השמש, ולבסוף יצא בעונה אחרת לחלוטין מהמועד המקורי. לוח שנה כזה יהיה מאוד בלתי יעיל.

הפיתרון שמצאו יישמע גם הוא מוכר למדי: שנה מעוברת. השומרים היו מראשוני האסטרונומים, והם עקבו אחר הכוכבים הזורחים ושוקעים במהלך הלילה וכך אחר התקדמות השנה. במסעו סביב השמש כדור הארץ משנה את מיקומו ביחס לקבוצות הכוכבים, כך שחלק מהם נראים רק בתקופה מסוימת של השנה או משנים את זמני זריחתם ושקיעתם. זו אותה תופעה שהובילה מאוחר יותר לפיתוחו של גלגל המזלות הבבלי, ובעקבותיו היווני המוכר לנו עד היום. לכל חודש הותאמה קבוצת כוכבים שבה עוברת השמש באותו זמן.

המעקב המדוקדק אחר הכוכבים איפשר לשומרים לחשב בדייקנות את שנת השמש, ולהחליט מתי יש להוסיף חודש אחד לשנה, כדי שהשנה הירחית שלהם לא תנדוד רחוק מדי משנת השמש. במאה החמישית לפני הספירה, בבבל שירשה את לוח השנה השומרי וגם במקומות נוספים בעולם העתיק, הוכנס מחזור של 19 שנים, שבע מהן מעוברות. שנה שהחודשים שלה ירחיים אך כוללת שנים מעוברות כדי להתאים אותה למחזור השמש קרויה שנה לוניסולארית, כלומר ירחית-שמשית.

לוח השנה העברי: מגזר לבבל

ומה אצלנו? לוח השנה העברי שאנחנו משתמשים בו כיום גם הוא לוניסולארי, בעל אותו מחזור של 19 שנה. הלוח שלנו הושפע מאוד מהלוח השומרי-בבלי: גולי בבל שחזרו לישראל בתקופת בית שני הביאו אותו איתם, ועד היום שמות החודשים העבריים לקוחים מהשמות הבבלים. כך למשל תמוז נקרא על שם אל בבלי בשם זה, ושמות בבליים אחרים כוללים ניסאנו, אולולו, אבו, תישריתום ועוד.

על לוח השנה שהיה נהוג בישראל וביהודה לפני כן לא ידוע לנו הרבה, אך אין ספק שהוא היה לוח ירחי – העובדה שהמילה "ירח" משמשת לחודש היא ראיה חזקה לכך. לוח גזר, לוח חרס שנמצא בתל גזר ב-1908 ומכיל מה שנראה כרשימת חודשים, הוא העדות המוקדמת ביותר שלנו ללוח שנה עברי. הוא מתוארך למאה העשירית לפני הספירה, כלומר לפני כ-3,000 שנה.

בלוח גזר יש שמות לחודשים, שלקוחים כולם מעולם החקלאות: אסיף, זרע, קציר שעורים ועוד. בתנ"ך לעומת זאת החודשים מצוינים לרוב במספרים, אך גם שם יש התייחסות למשל ל"ירח האביב", כאשר המובן המקורי של המילה הוא תבואה לפני הבשלתה. הקשר בין החודשים לאירועים חקלאיים, המוכתבים על ידי חילוף העונות, מצביע על כך שכבר בתקופה זו פעלו אבותינו לפי לוח שנה לוניסולארי, ולא ירחי בלבד.

שמות חקלאיים לחודשים. העתק של לוח גזר המוצג במוזיאון ישראל בירושלים | צילום: ויקיפידיה, Yoavd

השמש של מצרים

המצרים היו ככל הנראה הראשונים לאמץ לוח שנה סולארי (שמשי) לחלוטין, שהחליף במהלך האלף השלישי לפני הספירה את לוח השנה הירחי בו השתמשו קודם לכן. היו להם 12 חודשים, מספר שאותו קיבלו כנראה מלוח השנה הירחי, אך כל אחד מהם ארך בדיוק 30 יום. יחד זו שנה של 360 ימים, והם הוסיפו לאחר החודש האחרון חמישה ימים "מחוץ לחודש" בשביל להגיע ל-365.

השנה חולקה לשלוש עונות של ארבעה חודשים כל אחת: עונת ההצפה, שבה הנילוס עלה על גדותיו והשקה את השדות, עונת ההופעה או הפריחה, ועונת הקציר. כמו השומרים, המצרים הקדומים הכירו היטב את הכוכבים וקבעו את השנה לפיהם. נראה שראש השנה שלהם היה ביום שבו הכוכב סיריוס, הכוכב הבהיר ביותר, נראה שוב לאחר שבמשך 70 יום לא הופיע בשמי הלילה. זה התרחש בתחילת העונה החשובה ביותר למצרים, עונת ההצפה.

האלה מייצגת את השמים ודמויות האדם את הכוכבים. מפת שמיים על קברו של רעמסס הששי | צילום: ויקיפדיה, Hans Bernhard

השנה הארוכה בהיסטוריה

גם לרומאים המוקדמים היה לוח שנה ירחי, שככל הנראה הותאם לשנת השמש בעזרת הוספת חודש בשנה מעוברת, שכן הוא כלל פסטיבלים שהיו קשורים באופיים לעונה מסוימת. מאוחר יותר התפתח לוח שנה ייחודי בן עשרה חודשים של 30 או 31 יום כל אחד, שהחל באביב ושבסופו היו כ-60 ימים של "תקופת חורף", שלא היו שייכים לחודש כלשהו. מעט מאוד ידוע על לוח השנה הזה, ויש חוקרים שסבורים שהוא כלל לא היה קיים: העובדה שהוא מיוחס לרומולוס, מייסדה האגדי של רומא שבלי ספק לא היה קיים, לא עוזרת לאמינות הסיפור.

בהנחה שלוח השנה הזה בכל זאת התקיים בתקופה כלשהי, הוא היה הראשון שבו הופיעו רבים משמות החודשים בהם אנו משתמשים עד היום. הוא החל במרץ, וארבעת החודשים הראשונים – מרץ, אפריל, מאי ויוני – נקראו על שמות אלים ודמויות מיתולוגיות מארס, אפרודיטה (אולי), מאיה וג'ונו. לאחר מכן החודשים נקראו פשוט חמישי, שישי, שביעי וכו', עד החודש העשירי: דצמבר. זו הסיבה שעד היום ספטמבר, אוקטובר, נובמבר ודצמבר נקראים בשמות שפירושם השביעי, השמיני, התשיעי והעשירי, למרות שמיקומם בלוח השנה השתנה.

החודשים ינואר ופברואר הוספו ללוח השנה בסביבות שנת 700 לפני הספירה, ומאוחר יותר שמו של החודש החמישי (שעכשיו היה השביעי) שונה ליולי על שם יוליוס קיסר, והחודש השישי (השמיני) לאוגוסט על שם אוגוסטוס, יורשו.

בתחילת ימיה של הרפובליקה הרומאית לוח השנה הזה, בן 12 החודשים, היה לוניסולארי. עיבור השנה, כלומר הוספת חודש 13, נעשה לפי הכרזת הכוהנים שפעלו בעצת האסטרונומים, וככל הנראה לא לפי מחזור מסודר כפי שנעשה היום בלוח השנה העברי. כך קרה שמדי פעם הרומאים "פספסו" שנה שהייתה צריכה להיות מעוברת, בעיקר אם באותו זמן התרחשה מלחמה שהסיטה את תשומת הלב לעניינים אחרים. השנה החלה לנדוד ביחס לעונות, כך שהחגים והאירועים החקלאיים לא התקיימו במועד הנכון. יוליוס קיסר היה זה שהחליט לתקן את המצב, אחת ולתמיד.

קיסר החליט להעביר את לוח השנה הרומאי מלונסולארי ללוח סולארי לחלוטין בן 365 יום, אולי בהשפעת לוח השנה המצרי שאליו נחשף באלכסנדריה. אך הוא הלך צעד אחד קדימה, והוסיף את השנים המעוברות שאנו מכירים מהלוח הלועזי עד היום – תוספת של יום אחד כל ארבע שנים. כך הוא הבטיח התאמה מלאה יותר לסיבוב כדור הארץ סביב השמש, שאורך כ-365 ימים ורבע.

לוח השנה החדש החל בשנת 45 לפני הספירה. בשנה שלפני כן ניסה יוליוס קיסר להביא את השנה למצבה המקורי, לפני שהדילוגים על כמה שנים מעוברות גרמו לה לנדוד. התוצאה הייתה שנת 46 לפני הספירה, שנקראה "שנת הבלבול האחרונה" וגם "השנה הארוכה בהיסטוריה". היא לא הייתה סתם שנה מעוברת: בנוסף לחודש ה-13 ה"רגיל" הוסיפו לה עוד שני חודשים, כך שהיא ארכה 445 יום.

העתק של לוח שנה רומי מהמאה הראשונה לספירה. מוצג במויזאון התיאטרון הרומי באיטליה. צילום: ויקיפדיה, Bauglir

"מהפכת אוקטובר" בנובמבר

השיטה הרומאית הייתה מדויקת יותר מקודמותיה, אבל היא עדיין לא הייתה מדויקת לחלוטין. זאת משום שסיבוב כדור הארץ סביב השמש קצר במעט מ-365 יום ורבע: חסרים לו 10.8 דקות בשביל שיגיע בדיוק למספר הזה. זה לא נראה כמו עניין גדול, סטייה של פחות מ-11 דקות בשנה, אבל לאחר שחולפות כמה שנים, למשל 1,600 שנה, זה מצטבר לפער משמעותי.

מי ששם לב לסטייה הזו של השנה ממחזור הסיבוב סביב השמש הייתה הכנסייה הקתולית. בניגוד לחג המולד למשל, חג הפסחא נקבע במסורת הנוצרית לא בתאריך מסוים, אלא ביום ראשון שלאחר הירח המלא הראשון שלאחר יום השוויון האביבי. כשיום השוויון שינה את התאריך שלו, זה יצר בעיות בקביעת עיתוי חג הפסחא.

בשנת 1582 הוציא האפיפיור גרגוריוס ה-13 צו המורה לעבור ללוח שנה חדש, שנקרא על שמו הלוח הגרגוריאני, והחליף את הלוח היוליאני שהיה לפניו. ההבדל ביניהם קטן מאוד: אנחנו ממשיכים להוסיף יום (29 בפברואר) בכל שנה שמספרה מתחלק בארבע (כמו 1596 או 1984), אבל מבטלים את ההוספה אם השנה גם מתחלקת במאה. עם זאת, מוסיפים בכל זאת יום אם השנה מתחלקת ב-400. לכן בשנת 1900 למשל לא היה 29 בפברואר, אבל בשנת 2000 כן.

כדי "לסדר" את הלוח החדש ולהחזיר את השנה למצב בו היא אמורה להיות, גרגוריוס מחק עשרה ימים מחודש אוקטובר: לאחר ה-4 באוקטובר 1582 הגיע ה-15 באוקטובר.

הלוח הגרגוריאני הוא זה שאנחנו משתמשים בו היום, אבל לא כל המדינות עברו אליו מיד. שלא במפתיע המדינות הקתוליות, ספרד, איטליה צרפת ועוד, היו הראשונות לאמץ את עמדת האפיפיור, ורוב מדינות אירופה הצטרפו אליהן בעשורים הבאים. בריטניה, לעומת זאת, סירבה לעשות זאת עד 1752, רוסיה עד 1918 ויוון עד 1923. בין לבין, במדינות שונות היו עשויים להיות תאריכים אחרים, וכשאנשים שלחו מכתבים ממדינה למדינה הם לעתים כתבו את שני התאריכים, כדי למנוע בלבול.

כאשר בריטניה עברה סוף סוף ללוח הגריגוריאני הוא כבר התרחק עוד יותר מהיוליאיני, כך שהם נאלצו "לוותר" על 11 יום. רוסיה ויוון החסירו 13 יום כל אחת. המעבר המאוחר של רוסיה ללוח הגריגוריאני הוא הסיבה לכך שהמהפכה הקומוניסטית, המכונה שם "מהפכת אוקטובר", התרחשה לפי הלוח שלנו ב-7 בנובמבר 1917.

גרירוגיוס מקבל את לוח השנה. פרט מתוך התבליט על מצבתו של האפיפיור גרגוריוס ה-13 בוותיקן | צילום: ויקיפדיה, Rsuessbr 

לוחות שנה מסביב לעולם

בעוד אירופה עוברת ללוח המבוסס כולו על השמש, בעולם המוסלמי התפתח לוח שנה ירחי בלבד, ללא שנה מעוברת. כמו בלוח העברי, החודש מתחיל במולד הירח, ויש 12 חודשים בשנה. אך ללא שנים מעוברות. השנה המוסלמית היא "שנה נודדת", כלומר החודשים שלה זזים ביחס לעונות השנה וללוח הגריגוריאני, וצום רמאדן, למשל, חל לעתים בקיץ ולעתים בחורף.

בסין השתמשו בלוח שנה לוניסולארי כבר מהאלף השני לפני הספירה, לפחות. המקור הקדום ביותר שאנו יודעים ממנו על לוחות השנה הסיניים הוא "עצמות הניחוש", חפצים עתיקים ששימשו לניבוי אירועים כמו הצלחה של היבול, עתידם של הקיסרים ועוד. הם השתמשו במחזור של 19 שנה הכולל שבע שנים מעוברות, ככל הנראה עוד לפני שזה התגלה במערב. בנוסף ל-12 החודשים, הסינים חילקו את השנה גם ל-24 "תקופות חמה" (solar terms, 节气), שנקבעו לפי סיבוב כדור הארץ סביב השמש ולכן היו מתואמים יותר עם העונות, ועם אירועים חקלאיים כמו זריעה וקציר. לתקופות החמה ניתנו שמות תיאוריים כמו "יותר גשם משלג", "אביב מתחיל", או "חרקים מקיצים משנת החורף".

האם המאיה חזו את סוף העולם? (לא)

לא נוכל לסיים סקירה של לוחות שנה בלי להזכיר את המאיה, תרבות ששגשגה במרכז אמריקה באלף הראשון לספירה (שלנו). תרבות זו פיתחה לוח שנה שונה מזה שאנו מכירים מאירופה ומאסיה, שכלל שני מחזורים נפרדים. הראשון, ה"האב" (Haab), הוא מחזור של 365 ימים, כלומר מקביל לשנת השמש, ועל פיו נקבעו האירועים החקלאיים. הוא הורכב מ-18 חודשים של 20 יום כל אחד, ובנוסף חמישה ימים שאינם חלק מחודש. ימים אלו נחשבו כבעלי מזל רע במיוחד, שבהם מטשטשים הגבולות בין עולמנו לעולם המתים והאלים.

המחזור השני, שנקרא צ'ולקין (Tzolk'in), הוא בעל 260 ימים, שמסומנים כל אחד באחד מעשרים שמות ובמספר מאחת עד 13. הצ'ולקין שימש לקביעת חגים וטקסים דתיים, וגם לניבוי עתידות וקביעה של מועדים "בעלי מזל" או כאלה שכדאי להימנע מהם. לכל אחד מהימים הייתה משמעות משלו.

לאצטקים, שפרחו במקסיקו של ימינו כמה מאות שנים לאחר מכן, הייתה מערכת דומה מאוד, שבה מחזור השנה נקרא שיוופולאי (Xiuhpohualli), ומחזור 260 הימים נקרא טונאלפוולאי (Tonalpohualli). אצל האצטקים, כמו גם אצל המאיה, שני המחזורים מתאחדים כל 52 שנה.

כדי לציין תאריכים שהתרחשו לפניו יותר מ-52 שנה, או שיתרחשו בעתיד הרחוק, פיתחו המאיה את "הספירה הארוכה". היא מתחילה בתאריך בריאת העולם של המאיה ( 3114 לפני הספירה, לפי הלוח שלנו), וסופרת את הימים מאז, כשהם מקובצים לתקופות ארוכות יותר ויותר: 20 ימים הם ווינאל, 18 ווינאל הם טון, 20 טון הם קאטון, 20 קאטון – באקטון, וכך הלאה עד לאלא'אוטון, שאורכו יותר מ-63 אלף שנה.

ב-21 בדצמבר 2012 נגמר הבאקטון ה-13 במספר, כלומר חלפו 13 תקופות של 394 שנה מאז בריאת העולם. בניגוד לשמועות שרווחו אז לא מדובר ב"סוף" של לוח השנה, אלא פשוט בתחילתו של הבאקטון הבא. רוב הכתובות העוסקות בלוח השנה מתקופת המאיה מתארות אירועים שקרו ולא עוסקות בעתיד, אך יש שתי כתובות שלא פוענחו לחלוטין המזכירות את השלמתו של הבאקטון ה-13. ייתכן שמכאן צמחה האמונה שהמאיה חזו את סוף העולם, או אפוקליפסה כלשהי, בתאריך זה.

כפי שראינו, העולם לא הסתיים ב-21 בדצמבר 2012. כדור הארץ המשיך להסתובב סביב השמש, הירח התמיד בתנועתו סביב כדור הארץ, ולוחות השנה המשיכו גם הם: לוח השנה של המאיה פתח בבאקטון חדש, הלוח הגריגוריאני המשיך הלאה ל-22 בדצמבר, הלוח המוסלמי – לשמיני בחודש צפר, והלוח העברי לט' בטבת. עולם כמנהגו נוהג, לפחות עד לבאקטון ה-14.