המדענית שהשפיעה עליי

בשנת 2015 קבע האו"ם את התאריך 11 בפברואר כיום הבינלאומי לנשים ונערות במדע, מתוך הכרה בצורך לקדם ייצוג של נשים בתחום ולעודד ילדות ונערות לפנות ללימודי מדעים, מתמטיקה, הנדסה וטכנולוגיה (STEM). לרגל המועד הזה, שוחחנו עם שש חוקרות ישראליות בכירות על דמויות נשיות שהשפיעו על דרכן, סייעו להן, או העניקו להן השראה. 

יכולת מרשימה להכיל ניגודים
פרופ' עדה יונת על דורותי הודג'קין

עדה יונת, כלת פרס נובל בכימיה (2009), פרס וולף (2006) ופרס ישראל (2002), לצד פרסים רבים אחרים, היא פרופסור לביולוגיה מבנית במכון ויצמן למדע, ואחת המובילים בעולם בתחום הקריסטלוגרפיה של חלבונים. רבים ממחקריה עוסקים במבנה הריבוזום, המייצר את החלבונים. היא מספרת על האישה האחרונה שזכתה בפרס נובל בכימיה לפניה.

כימיה חיובית

דורותי הודג'קין נולדה בקהיר בשנת 1910, להורים בריטים ששהו במצרים לצורך עבודתם הארכיאולוגית, והלכה לעולמה ב-1994. היא למדה באוקספורד ובקיימברידג', ובמהרה הפכה לדמות בעלת שם בינלאומי, וקשרים עם מדענים והוגים כמו ברטרנד ראסל וישעיה ברלין. אף כי הייתה נשואה ואם לשלושה ילדים, בגיל 37 בלבד כבר נבחרה לחברה המלכותית הבריטית.

תחום התמחותה המדעי היה קריסטלוגרפיה של מולקולות בעלות חשיבות רפואית. כחברת צוות באוניברסיטת אוקספורד שעבד על פניצילין, היא התמקדה בקביעת המבנה המולקולרי שלו, עבודה שכללה כמויות אדירות של כיול וחישוב בתלת-ממד, תחילה ללא מחשוב. כבר אז, בזכות אופייה החלוצי, הצטרפה למדענים הראשונים בבריטניה שהשתמשו במחשבים. נוסף על פניצילין, במעבדתה קבעו את המבנים של אינסולין ושל ויטמין B12. בשנת 1964 הוענק לה פרס נובל בכימיה על "קביעת מבנים של חומרים ביוכימיים חשובים".

לצד פעילותה המדעית היא הייתה מעורבת מאוד בנושאים פוליטיים. בכל הליכותיה היא נהגה כאינטלקטואלית אכפתית. שנים רבות היא קיימה קשרים עם מנהיגים אפריקאים עתידיים. נאסר עליה לבקר בארצות הברית בשל קרבתה למפלגה הקומוניסטית, אך היא ביקרה ללא קושי מאחורי מסך הברזל, בין השאר בסין הקומוניסטית ובצפון וייטנאם, מילאה תפקיד מוביל בשמירה על קשרים עם מדענים ופוליטיקאים כמאו טסה-דונג והו צ'י מין, וקיבלה מברית המועצות את פרס לנין לשלום. בשנים 1988-1976 הייתה יו"ר תנועת פוגוואש (Pugwash) של מדענים מודאגים מכל רחבי העולם, שהזהירה מפני הסכנות הטמונות בטכנולוגיה גרעינית.

קשרים מאחורי מסך הברזל: הודג'קין למטה מימין עם בוריס ויינשטיין, מהקריסטלוגרפים הבולטים בברית המועצות, בכינוס בסיציליה, 1976. עדה יונת בראש המדרגות, מוסתרת חלקית | צילום באדיבות עדה יונת

איך היא קשורה אלינו?

כשדורותי הודג'קין הייתה מרצה במכללת סומרוויל באוקספורד, אחת מתלמידותיה הייתה מרגרט תאצ'ר, שלאחר מכן ניסתה את מזלה כדוקטורנטית במעבדתה הטרייה של הודג'קין. שם פגשה את הסטודנט הראשון של דורותי, גרהרד שמידט, שקבע את המבנה של ויטמין B12 – אחד המרכיבים של פרס הנובל שבו זכתה בהמשך. אף כי העריכה את תרומתו של גרהרד, דורותי לא תמכה ברצונו להמשיך את חייו בישראל, עקב דימויה כגרורה של ארצות הברית. אך הוא לא שעה לדעתה, עלה ארצה, ייסד את תחום הקריסטלוגרפיה בישראל, וכיהן כמנהל המדעי של מכון ויצמן למדע וכראש המחלקה לכימיה. 

הוא גם היה אדם רחב אופקים. פתוח לקידמה ועל כן, אחרי הפוסט-דוקטורט שלי, כשהצגתי את תוכניתי להקים מעבדה לקריסטלוגרפיה ביולוגית, שתהיה היחידה בארץ ולמעשה בין היחידות בעולם, הוא עודד אותי והקצה לי משרד משלי: בית שימוש מנותק ממים ועליו שני קרשים – על המושב ועל הכיור.

לעומת שמידט, הדוקטורנט המעולה, תאצ'ר לא סיימה את לימודיה. היא הצטוותה לעזוב והפכה לפוליטיקאית שמרנית. אולם אף על פי שדורותי פיטרה אותה כדוקטורנטית, ולמרות ההבדלים העמוקים והמשמעותיים בתפיסות העולם שלהן, במקרים מסוימים הכימיה ביניהן גברה על הפוליטיקה. דורותי השתמשה ביחסיה עם מרגרט כדי לקדם התפרקות מנשק גרעיני, ולדברי תאצ'ר היא הייתה המבוגרת המשמעותית ביותר בחייה.

 לא זו בלבד – הייתה כימיה חיובית גם בין ה"מתחרים" לכאורה. מרגרט תאצ'ר וגרהרד שמידט. לאחר מותו ב-1971 נשאה תאצ'ר הרצאה לזכרו במכון ויצמן ואף הקדישה קתדרה לסטודנט הראשון שלו מאיר להב, לימים פרופסור במכון ויצמן, חתן פרס ישראל ופרס וולף.  

גם הודג'קין נשאה הרצאה לזכר שמידט במכון ויצמן. בביקורה בישראל אני מוניתי ללוות אותה. היא שהתה בארץ עשרה ימים ולאורך ביקורה התפעלתי מיכולתה להכיל ניגודים. לפני בואה היא ביקשה לשהות במלון אמריקן קולוני בירושלים המזרחית ולהיפגש עם תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה, לבקר באל-קודס וביריחו, ולבדוק את טענות הפלסטינים תושבי מרחב יריחו על השתלטות ישראל על מקורות המים שלהם. מצד שני היא ביקשה לבקר בקיבוץ ולפגוש חברה טובה שלה. 

מחקרים פורצי דרך בקריסטלוגרפיה של מולקולות ביולוגיות. הודג'קין עם דגמים של חלק מהמולקולות שאת המבנה שלהן היא פענחה | צילום: CORBIN O'GRADY STUDIO / SCIENCE PHOTO LIBRARY

בעת שהותה במכון ביקרה הודג'קין גם במעבדתי. הסיפור המדעי שלנו, דנטורציה ורנטורציה של חלבונים, כלומר חקירה מבנית של קלקול המבנה הייחודי של החלבונים והתקפלותם ברמה האטומית, לא עניין אותה. היא הקשיבה בנימוס וכמעט נמנמה. אבל  שנים מספר לאחר מכן, עקב פרסום ראשוני על גיבוש ריבוזומים, היא הופיעה במעבדתי, ללא הודעה מוקדמת וכמובן ללא הזמנה, סיפרה שבאה לישראל לגלות קבר של בן משפחתה שנהרג בהיותו חייל בריטי שהוצב בישראל וכנראה נקבר ביפו, ופיתחה שיחה מאלפת על קשיים בקביעת המבנה של צברים ביולוגיים מסובכים.

לאחר מכן נפגשתי איתה פעמים אחדות, בכנסים. היא התעניינה במחקרנו בפענוח מבנה הריבוזום, ולמרות ההתקדמות האיטית שלנו לא ביטאה זלזול או פקפוק, כמו שעשו רוב הקריסטלוגרפים, אבל גם לא תרמה עצות. 

התלמידה שנכשלה בדוקטורט אצל הודג'קין, והתלמידה של התלמיד שלה שהצליחה מאוד. מרגרט תאצ'ר (מימין) ועדה יונת | צילומים: ויקיפדיה, נחלת הכלל, עדה יונת

המורה לטבע מגימנסיה הרצליה
פרופ' רות ארנון על דבורה אילון-סרני

רות ארנון, פרופסור לביוכימיה ולאימונולוגיה במכון ויצמן למדע, ממפתחי התרופה "קופקסון" לטרשת נפוצה, כלת פרס וולף (1998), פרס ישראל (2001) ופרסים רבים נוספים, ולשעבר נשיאת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. 

כשהייתי בת שש בערך קיבלתי ספר על מדענים גדולים, והוקסמתי מאוד בעיקר מתיאור עבודתם של לואי פסטר ומארי קירי. בעיקר דיבר אליי הרגע המפעים של גילוי מסוים. אצל קירי זה היה לאחר שעבדה זמן רב לבודד את הרדיום, אך לא הייתה בטוחה בהצלחתה. היא קמה בלילה לבדוק את העבודה, נכנסה למעבדה – ואז ראתה את הרדיום זוהר בחושך והבינה שהצליחה. קראתי את התיאור הזה שוב ושוב. 

אישה נוספת שחיזקה את האהבה שלי למדעים הייתה המורה לטבע בגימנסיה הרצליה בתל אביב, דבורה אילון-סרני. היא לימדה אותנו ביולוגיה, נטעה אצל רבים מאיתנו את האהבה לתחום ועודדה אותנו לחקור וללמוד. היא גם עודדה אותנו לבוא לחוג שהיא עצמה העבירה בשעות אחר הצהריים במוזיאון מרגולין, שפעל אז ברחוב לילינבלום במרכז תל אביב, שם עבדנו הרבה עם בעלי חיים, למדנו להכירם ואפילו ניתחנו חיות. היא הייתה מורה יוצאת מגדר הרגיל. 

דמות נוספת שהשפיעה על העתיד המקצועי שלי הייתה פרופ' יהודית בירק, ביוכימאית באוניברסיטה העברית שהייתה גם ידידת משפחה. היא עודדה אותי ללכת ללמוד כימיה ולא ביולוגיה, ואמרה שכימיה היא בסיס מדעי רחב יותר. זו גם העצה שאני נותנת עד היום למי ששואלים אותי: למי שיש רקע חזק בכימיה, הרבה יותר קל להבין אחר כך מנגנונים, גם ביולוגיים. 

==============

דבורה אילון סרני (1991-1906) הייתה חוקרת טבע, סופרת ומורה לביולוגיה במשך שנים רבות. היא למדה בגימנסיה הרצליה בתל אביב, ולאחר מכן נסעה לאיטליה, עשתה דוקטורט בביולוגיה, השתלמה בחקר מחלות צמחים, ונישאה לאנריקו סרני, אחיו של הצנחן אנצו סרני. לאחר שהתאלמנה במפתיע שבה לארץ, עבדה במחקר חקלאי ולאחר מכן עברה להוראה בגימנסיה הרצליה, שם לימדה שנים רבות. היא גם כתבה ספרי לימוד רבים, תרגמה ספרי מדע לילדים וכתבה ספרים על מסעות ברחבי העולם. כמו כן היא הייתה נספחת בשגרירות ישראל בארצות הברית, שליחת משרד החוץ לקניה והצטרפה לשליחויות של בעלה השני לאמריקה הלטינית, שם עסקה בטיפוח הקשרים עם הקהילות היהודיות. 

היא הייתה מורה יוצאת מגדר הרגיל שחיזקה את אהבתי למדעים. רות ארנון | מקור: ויקיפדיה, נחלת הכלל

מה יהודית הייתה עושה?
פרופ' תמר דיין על יהודית בירק

תמר דיין היא פרופסור לזואולוגיה ומופקדת הקתדרה לחקר שימור הסביבה באוניברסיטת תל אביב. כלת פרס ברונו (2000) ואות המחקר של החברה להגנת הטבע (2014). היא ייסדה את מוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט ועומדת בראשו, והייתה יושבת ראש הוועד המנהל של החברה להגנת הטבע, לצד תפקידים רבים נוספים בתחום שמירת הטבע והסביבה. מחקריה עוסקים בין השאר באקולוגיה של חברות, באקולוגיה אבולוציונית, בשימור המגוון הביולוגי ובחקר מינים פולשים. רבים מתלמידי המחקר שלה נושאים משרות מחקר אקדמיות ותפקידים בכירים בתחום שמירת הטבע והסביבה. 

המדענית שהשפיעה על דרכי במידה הרבה ביותר לא הייתה אקולוגית או זואולוגית, אלא ביוכימאית. לא למדתי אצלה לתואר, לא ביצעתי מחקר במעבדתה, אבל למדתי ממנה איך להתנהל. עד היום אני שואלת את עצמי לעיתים קרובות מה יהודית הייתה עושה?

פרופ' יהודית בִּירְק מהפקולטה לחקלאות באוניברסיטה העברית חקרה את חלבוני צמח הסויה, גילתה מעכב פרוטאזות חדש ואפיינה לראשונה את ההורמון ממיס השומנים בֵּטָא לִיפּוֹטְרוֹפִּין, שהתגלה מאוחר יותר כמשכך כאבים טבעי. מנגנון הפעולה המהווה אב-טיפוס למעכבי פרוטאזות שמצויים בכל זרעי הקטניות נקרא לימים על שמה: "מעכב באומן בירק", והפך לנושא מחקרה כמנגנון חיסוני מפני סרטן.

יהודית שילבה מדע ברמה הגבוהה ביותר עם הקמה וניהול של מסגרות ארגוניות ותוכניות לימודים במסגרת הפקולטה לחקלאות, פעילות שהגיעה לשיאה במהלך כהונתה כדיקנית הפקולטה ולאחר מכן כפרו-רקטור האוניברסיטה העברית. כמו כן היא הייתה פעילה במישור האקדמי הישראלי כחברת הוועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת) במועצה להשכלה גבוהה, חברת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, עמדה בראש ועדות לאומיות, עסקה בקידום נשים במדע ועוד. 

בצעירותי הכרתי את יהודית בירק כאמו העסוקה מאוד של חבר לכיתה, אך ההיכרות המשמעותית שלי עימה הגיעה רק בשלב מאוחר יחסית, כשהיא עמדה בראש ועדה של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים לבחינת האוספים הביולוגיים למחקר, ולאחר מכן בראש ועדת ההיגוי של האוספים שפעלה בחסות האקדמיה. מתוך הכרה בחשיבות המשימה, היא עשתה מאמץ רב לקדם את האוספים כתשתית מחקר ולקידום המחקר הטַקְסוֹנוֹמִי (סיווג ומיון של בעלי חיים וצמחים), והטילה את מלוא כובד משקלה ומעמדה המדעי לטובת המשימה הזאת, שבה האינטרס היחיד שלה היה האינטרס המדעי והציבורי הרחב.

מיהודית למדתי כישורי חיים אקדמיים וערכים שאני משתדלת לדבוק בהם כמיטב יכולתי ובמידת האפשר להנחיל הלאה: להבחין בין עיקר לטפל ולהתעקש על העיקר, לקבוע עמדה, להוביל ולפעול על פי מיטב שיפוטי הערכי, לחשוב, לנתח, ללבן – לישון על זה – אבל בסוף לסמוך על עצמי ולפעול לפי תחושות הבטן שלי. למדתי מתפקודה בראשות דירקטוריון או ועדה לתת מקום לאנשים העושים במלאכה, לתמוך, לסייע, להתוות דרך, אבל לא לעסוק במיקרו-ניהול אלא בתמונה הגדולה. וגם להצמיח ולעודד את הדור הבא של מדענים ומדעניות ולהבין ולתמוך ברקמה המורכבת של מערכת ההשכלה הגבוהה הכוללת אוניברסיטאות ומכללות.

אין ספק שזכיתי להכיר מודל משמעותי מאוד וערכי מאוד של מנהיגות אקדמית.

==============

יהודית בירק (2013-1926) הייתה פרופסור לביוכימיה בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית, כלת פרס ישראל לחקלאות (1998). לימים הייתה דיקנית הפקולטה לחקלאות, ומילאה תפקידים בכירים נוספים באוניברסיטה העברית, באקדמיה הלאומית למדעים, בוועדה לתכנון ולתקצוב ועוד. מחקריה עסקו בחקר חלבונים מהצומח והיא גילתה את פעילותם של אנזימים והורמונים בעלי חשיבות רפואית.  

מודל משמעותי וערכי של מנהיגות אקדמית. תמר דיין (משמאל) ויהודית בירק | מקור: ויקיפדיה (שימוש הוגן) ואוניברסיטת תל אביב

מדענית, אישיות ומנטורית
פרופ' שולמית לבנברג על בת שבע כרם

פרופ' שולמית לבנברג היא ראשת המעבדה לתאי גזע והנדסת רקמות בטכניון, עד לא מזמן דיקנית הפקולטה להנדסה ביורפואית ועומדת בראש כמה מרכזי מחקר. בין השאר היא כלת פרס ברונו (2019) פרס רפפורט (2018) ופרס קריל (2006). 

"אחת הדמויות שהשפיעו עלי יותר מכל היא פרופסור בת שבע כרם מהאוניברסיטה העברית בירושלים", מספרת לבנברג. "לקראת סיום לימודיי שם לתואר ראשון בביולוגיה עשיתי אצלה סמינר מתקדם, שבו כל סטודנט כתב סקירה על נושא מסוים. בחרנו יחד את נושא הפְּרִיוֹנִים – חלבונים ששינוי המבנה שלהם גורם למחלה, כגון מחלת קרויצפלד-יעקב, או מחלת 'הפרה המשוגעת'. זה היה נושא חדש יחסית במדע אז, וחוויית הצלילה איתה לתוך נושא לא מוכר הייתה מעצימה מאוד מבחינתי. למדתי ממנה איך לקרוא ספרות מדעית, גם בקריאה ביקורתית, ולא פחות מכך ראיתי את הברק בעיניה ואת הסקרנות כשהיא למדה איתנו נושאים חדשים.

"אלה דברים שנחקקו בי, ואני מעריצה אותה לא רק כמדענית, אלא גם כאישיות וכמנטורית. אין לי ספק שהאהבה למדע ולמחקר שהיא נטעה בי בסמינר ההוא בתואר הראשון, הייתה חלק ממה שכיוון אותי להמשיך לתארים מתקדמים ולקריירה במחקר. היום, באינטראקציה שלי עם סטודנטים, היא בין הדמויות שיושבות אצלי בראש כמודל לחיקוי. אני חושבת שהיא תרמה לעיצוב ולהתפתחות שלי גם כמדענית וגם כמנחה של סטודנטים". 

ראיתי את הברק בעיניה בלימוד נושאים חדשים. שולמית לבנברג (מימין) ובת שבע כרם | צילומים: הטכניון, ויקיפדיה, בת שבע כרם

=========

בת שבע כרם היא פרופסור לגנטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים, כלת פרס א.מ.ת (2008) ופרסים רבים נוספים. כרם הייתה שותפה לגילוי הגֵן הגורם למחלת סיסטיק פיברוזיס (CF), ובהמשך הייתה בין המובילים בפענוח המנגנון המולקולרי של המחלה ובפיתוח בדיקה המאפשרת לאבחן אותה כבר בהיריון. במחקרים אחרים הצליחה להבהיר את הבסיס להתפתחות גידולים סרטניים מכמה סוגים, בזכות מחקר של חוסר היציבות במה שמכונה "האזורים השבירים" בגנום. בין שאר תפקידיה עמדה בראש המרכז הלאומי לאנליזות גנומיות והייתה נשיאת האגודה הישראלית לגנטיקה.

סרטון פרס א.מ.ת על בת שבע כרם: 

 

הפליטה מגרמניה הנאצית שהפכה לחוקרת נשק כימי
פרופ' חרמונה שורק על אדית היילברון

חרמונה שורק היא פרופסור לנוירוביולוגיה מולקולרית באוניברסיטה העברית בירושלים. כלת פרס רפפורט (2015), פרס לנדאו (2005) ופרסים רבים נוספים, וכן תארי דוקטור לשם כבוד מכמה אוניברסיטאות  בארץ ובעולם. כמו כן היא הנשיאה הנבחרת של האיגוד הבינלאומי לחקר מנגנונים כוֹלִינֶרְגִייִם. 25 מתלמידי המחקר שלה הם כיום חברי סגל אקדמי באוניברסיטאות בארץ ובחו"ל. מחקריה עוסקים בהיבטים מולקולריים של מדעי המוח, ובעיקר בהשפעתן של מולקולות RNA מסוימות על תפקודו של אַצֶטִילְכוֹלִין, חומר המשמש "שליח עצבי" ומעורב בפעילות המוח, השרירים ומערכת החיסון. 

בחרתי לספר על פרופסור אדית היילברון (Heilbronn) מסטוקהולם, שארגנה כנסים בינלאומיים בנושא אצטילכולין בתמיכת קרן נובל, והייתה פעילה בהקשר הזה גם בארגון הבינלאומי לנוירוכימיה, שם היכרתי אותה לראשונה כתומכת נלהבת של ישראל גם בזמנים בעייתיים. 

אדית הייתה פליטה יהודייה מגרמניה הנאצית. היא הגיעה לשוודיה כילדה עם הוריה, שעזבו את גרמניה ברגע האחרון לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה והורשו לקחת איתם רק סכום כסף פעוט של, 39 מַרְק גרמני לנפש, אבל היא סיפרה לי שגם הצליחו להבריח את סכו"ם הכסף המשפחתי. כילדה פליטה היא השתלבה במהירות במערכת החינוך השוודית ועד מהרה הייתה לתלמידה מצטיינת. 

לימים הצטרפה כחוקרת לאוניברסיטת סטוקהולם, בודדה את הקולטן לאצטילכולין מדג החשמל, וגם נבחרה לאקדמיה השוודית למדעים בשנים שבהן מעט מאוד נשים היו חברות בה. בזכות הישגיה המחקריים ויכולות הניהול שלה עמדה במשך שנים רבות בראש מכון המחקר השוודי להגנה מפני לוחמה כימית. עם זאת היא סברה שהופלתה לרעה גם עקב היותה אישה וגם על רקע יהדותה, שבה היתה גאה. כשהוענק לי תואר דוקטור לשם כבוד בסטוקהולם ב-1996, הסבירה לי שהייתי האישה הראשונה מחוץ לשוודיה שזכתה בכבוד הזה, ושיריית התותח לכבודי מדגישה זאת. המסע חזרה כלל כמה רגעים מוזרים, לאחר שקיבלתי למזכרת את כדור התותח ונשאתי אותו במטען היד. 

אדית טענה כבר במאה שעברה כי האיום של שימוש בנשק כימי ובהרעלות יישאר עימנו עוד שנים רבות.  סברתי אז שהיא מגזימה בסכנה הזו עקב התמקדותה בו בעבודתה, אך הרעלתו של מנהיג האופוזיציה הרוסי אלכסיי נבלני בשנה שעברה בחומר לחימה כימי, כמו גם השימוש שנעשה בחומרים דומים במלחמת האזרחים בסוריה, הצדיקו את תחזיתה. 

==========

אדית היילברון-ויקסטרום (1999-1925), נולדה בגרמניה למשפחה יהודייה אמידה. כשהייתה בת 13 ברחה המשפחה לשוודיה, והותירה מאחור את רוב רכושה. היילברון למדה כימיה וביולוגיה בלימודי ערב, ולאחר מכן עסקה בחקר תהליכים כימיים במוח. במשך שנים רבות עבדה במשרד ההגנה השוודי וב-1979 מונתה לפרופסור באוניברסיטת סטוקהולם. לימים הוענק לה גם תואר דוקטור לשם כבוד לרפואה בזכות היישומים הרפואיים של מחקריה. 

הרגישה שהופלתה לרעה גם משום שהייתה אישה וגם כיהודייה. אדית היילברון (מימין) וחרמונה שורק | צילומים: nordbayern.de, חרמונה שורק

שילוב מרשים של מדענית ואישה
פרופ' מיכל שוורץ על ריטה לוי-מונטלצ'יני

מיכל שוורץ היא פרופסור לנוירו-אימונולוגיה במכון ויצמן למדע, ולשעבר נשיאת האגודה הבינלאומית לנוירואימונולוגיה. היא כלת פרס א.מ.ת (2019), פרס רפפורט (2017) ופרסים רבים נוספים על מחקריה החלוציים בחקר תפקידה של מערכת החיסון בהגנה על תפקוד המוח, בתחזוקת המוח, ובריפויו במחלות מוח ניווניות. היא הייתה החלוצה בעולם בהמחשת החשיבות של תאי מערכת החיסון בתפקודו של המוח הבריא ובהתמודדות עם מצבי מחלה. כל זאת בניגוד לתפיסה ששלטה במשך שנים וגרסה כי המוח מבודד לחלוטין ממערכת החיסון. כמו כן פיתחה שוורץ את הגישה המתבססת על עידוד מערכת החיסון להתמודדות עם מחלות ניווניות של המוח, כמו שיטיון ואלצהיימר. ארבעה-עשר מתלמידי המחקר שהדריכה שוורץ לאורך השנים הם כיום פרופסוריות ופרופסורים במוסדות מחקר בארץ ובחו"ל. 

"בתחילת הדרך הרבו לומר לי שאני טועה ושאין סיכוי לכיוון המחקר הזה. המסר שלי למדענים צעירים בכלל ולנשים מדעניות בפרט הוא להתמיד, להמשיך עם התגליות גם אם הן בלתי צפויות, ולא לפחד מהתגובות", אומרת שוורץ. "למרות העוינות וההתנגדות מבית ומחוץ לכל אורך הדרך, ניסיתי להתמקד במדענית שבי, בנחישות ובהתמדה, ולעמוד באמות המידה של מדע מצוין בלי קשר למגדר. אכן חוללנו מהפכה בתפיסה המדעית בתחומנו, ועשינו משהו שיש לו השלכות לטובת האנושות". 

המדע הוא עבודה תובענית, אבל לא הייתי בוחרת בשום מקצוע אחר. מיכל שוורץ | צילום: מכון ויצמן למדע

כשנשאלה על מדעניות שעמן היא מזדהה במיוחד, בחרה שוורץ במארי קירי (Curie) שהייתה מחלוצי חקר הרדיואקטיביות, ובריטה לוי-מונטלצ'יני (Levi Montalcini) שגילתה את הגורמים המשפיעים על גדילתם של תאי עצב. 

"אצל מדאם קירי אני מזדהה עם המסירות המוחלטת שלה למדע. היא הקדישה את חייה למחקר, עם אמונה מלאה בדרך וללא פשרות. זה דבר שגם אני מאמינה בו, למרות המחיר של זה". 

גם ריטה לוי-מונטלצי'יני הייתה מסורה מאוד למדע. "היא הייתה שילוב מרשים של מדענית ואישה, אף על פי שלא הקימה משפחה", אומרת שוורץ. "אחד הדברים בביוגרפיה שלה שהכי נגעו לליבי היה שאביה, שהתנגד לכך שתלמד רפואה, אמר לה 'אל תפגיני את חוכמתך ליד גברים'. היא לא ויתרה על התשוקה שלה למדע והמשיכה במחקר גם בתנאים בלתי אפשריים בתקופת מלחמת העולם השנייה. לימים, אחרי שזכתה בפרס נובל, פגשתי אותה פעמים רבות, וגם התיידדתי איתה. היא הייתה אישה מעוררת השראה". 

העבודה המדעית, אומרת שוורץ, היא עבודה תובענית מאוד, אבל אם הייתה חוזרת להתחלה לא הייתה בוחרת בדרך שונה, אם כי אולי הייתה עושה דברים מסוימים אחרת. "במבט לאחור הייתי לוקחת פחות ללב את העוינות ואת חוסר הפרגון. המחקר הוא עבודה תובענית, שקשה לשים בה גבולות של זמן ומרחב. היא הולכת איתי לכל מקום, גם כשאני בבית. אבל אני עושה את מה שאני הכי אוהבת לעשות, את מה שאני מאמינה שאני תורמת בו הכי הרבה לקידום האנושות באחת המחלות הקשות ביותר של ימינו. מעל הכול זו פריבילגיה גדולה לקום כל בוקר וללכת לעבודה בשמחה ובהתרגשות". 

מסירות מוחלטת לעבודה המדעית. מארי קירי (מימין) וריטה לוי-מונטלצ'יני | צילומים: ויקיפדיה, נחלת הכלל, quirinale.it

========

מארי קירי נחשבת לאחת המדעניות הגדולות בהיסטוריה, והיא האדם היחיד שזכה בשני פרסי נובל בתחומים מדעיים שונים. ב-1903 חלקה עם בעלה פייר קירי, ועם אנרי בקרל את פרס נובל בפיזיקה על חקר תופעת הרדיואקטיביות. קירי המשיכה לחקור את התופעה וגילתה בעבודה סיזיפית מאוד שני יסודות רדיואקטיביים: לאחד קראה רדיום, על שם הרדיואקטיביות שלו, ולאחר פולוניום, על שם מולדתה פולין. היא המשיכה בעבודה גם אחרי שבעלה פייר נהרג בתאונת דרכים. ב-1911 הוענק לה פרס נובל בכימיה על גילוי היסודות האלה. בהמשך זכתה גם בתה אירן ז'וליו-קירי בפרס נובל בכימיה עם בעלה, אחרי שהראו כי אפשר לגרום ליסודות מסוימים להפוך להיות רדיואקטיביים. 

ריטה לוי-מונטלצ'יני הייתה רופאה יהודייה שנאלצה להפסיק את התמחותה בפסיכיאטריה ונוירולוגיה כשהמשטר הפשיסטי באיטליה אימץ את חוקי הגזע. היא פנתה למחקר, ובמעבדה מאולתרת בביתה חקרה את התפתחותם של תאי עצב, לצד פעילותה למען מחתרת הפרטיזנים. אחרי המלחמה הוזמנה לעבוד בארצות הברית, אצל הביולוג סטנלי כהן. יחד הם גילו את החומר המשפיע על גדילתם של תאי עצב. אחרי שנים רבות של עבודה משותפת הם זכו ב-1986 בפרס נובל ברפואה על הגילוי. לימים חזרה מונטלצ'יני לאיטליה, עסקה בפעילות ציבורית ואף כיהנה בסנאט ברומא.