המדריך לתייר בגלקסיה

"זה היה מסע נהדר בדרך לכאן. אני לא יודע מה זו ה'הסתגלות' שמדברים עליה. אני כבר הסתגלתי. אני אוהב את החלל", הכריז בהתרגשות איש העסקים האמריקאי דניס טיטו (Tito), כשנכנס ב-30 באפריל 2001 לתחנת החלל הבינלאומית. טיטו, שנולד ב-1940, למד בצעירותו הנדסת תעופה וחלל באוניברסיטת ניו יורק, ואפילו עבד כמהנדס בסוכנות החלל האמריקאית, נאס"א. הוא המשיך לתואר שני בהנדסה ואז שינה כיוון והקים חברה לניהול השקעות, על בסיס מודלים מתמטיים שפיתח להערכת סיכונים. כשהחברה הצליחה מאוד, הונו האישי צמח למאות מיליוני דולרים ואולי אף יותר, והוא החליט להגשים את חלומו הישן לטוס לחלל.

טיטו חתם על הסכם לטוס לתחנת החלל הרוסית "מיר", אך התחנה הוותיקה הייתה בסיום דרכה, וב-1999 יצאו ממנה הקוסמונאוטים האחרונים לפני התרסקותה המתוכננת בתחילת 2001. בסופו של דבר, בתיווך החברה האמריקאית Space Adventures, שילם טיטו לסוכנות החלל הרוסית 20 מיליון דולר תמורת טיסה בחללית "סויוז", שהות של שמונה ימים בתחנת החלל הבינלאומית (שרוסיה חברה בה) ושיבה לארץ בחללית "סויוז" אחרת.

ההסכם עם טיטו היה קרש הצלה לסוכנות הרוסית, שנאבקה בקשיים כלכליים בשנים שלאחר התפרקות ברית המועצות. בנאס"א, לעומת זאת, לא ראו אותו בעין יפה, בלשון המעטה. ראש נאס"א, דניאל גולדין (Goldin) הביע חשש כי הביקור בתחנה יפריע לפעילות השוטפת של האסטרונאוטים, בעיקר התקנת הזרוע הרובוטית מחוצה לה. "לא הייתם מזמינים תיירים למלון שעדיין בהקמה", הוא ציין בראיון עיתונאי, שבו הביע חשש גם ממכירת התחנה למיליונרים במחיר נמוך לעומת עלויות הקמתה. לקראת הטיסה בכירים בנאס"א מנעו מהצוות הרוסי להתאמן בארצות הברית על הרכיבים האמריקאיים של התחנה, ואף הזהירו כי טיטו יידרש לשלם על כל מה שישבור או יקלקל בחלל. בסופו של דבר, זה לא קרה.

פרץ את הדרך. תייר החלל הראשון, דניס טיטו, מרחף אל תוך תחנת החלל הבינלאומית | צילום: Science Photo Library

סרדינים בחלל

לתיירות חלל יש הגדרות שונות. המקובלת ביותר היא טיסת חלל לצורך בילוי או הנאה, וטיטו נחשב בדרך כלל לתייר החלל הראשון, משום שאכן טס להנאתו ולא נדרש לבצע עבודה כלשהי, ומשום שמימן בעצמו את הטיסה. עם זאת, יש המגדירים כתייר חלל כל מי שאינו אסטרונאוט או קוסמונאוט במקצועו, או לפחות עבר הכשרה מלאה לכך. לפי הגדרה זו, עידן תיירות החלל התחיל זמן קצר מאוד לאחר תחילתן של טיסות החלל המאוישות ב-1961.

קונסטנין פאוקטיסוב (Feoktistov) היה מהנדס חלל רוסי בכיר, שהוביל את התכנון של לווייני ספוטניק הראשונים, ושל החלליות המאוישות הראשונות ווסטוק. אף על פי שלא היה טייס, הוא חלם בעצמו על טיסה לחלל כדי להוביל שם ניסויים מדעיים. ב-1964, כשראש תכנית החלל הסובייטית סרגיי קורוליוב התחיל לקדם את הרעיון של שיגור רופאים ומדענים לחלל, פאוקטיסוב היה בין המתנדבים הראשונים למיונים.

באותה תקופה הפעילה ההנהגה הסובייטית לחץ גדול על קורולויוב לבצע עוד משימת חלל פורצת דרך, שתדהים ותביך את האמריקאים, ותוכיח שוב לעולם את עליונותה של ברית המועצות. קורוליוב שקד על חללית לשני קוסמונאוטים, במקום אחד, אך בברית המועצות ידעו היטב שהאמריקאים מקדמים במלוא המרץ את תכנית ג'מיני – וישגרו בקרוב בעצמם צמדי אסטרונאוטים. לכן הוחלט להסב את חללית "ווסטוק" הזעירה לשיגור של שלושה קוסמונאוטים יחד.

כשפאוקטיסוב נדרש לתכנן התאמה של החללית הזעירה להטסת שלושה בני אדם במקום אחד, הוא התנגד בתוקף, הסביר שזו תהיה חללית מסוכנת וסירב לקחת חלק במיזם, כותבים מחברי הספר Into that Silent Sea, העוסק בימים הראשונים של טיסות חלל מאוישות. אבל קורוליוב הסביר לו שאם אכן יצליחו להתאים את החללית לשלושה קוסמונאוטים, הוא יפעל לכך שפאוקטיסוב עצמו יהיה אחד מהם. המהנדס נענה לאתגר, והצליח לדחוס שלושה בני אדם לחללית המיועדת לאחד. כדי לעשות זאת נאלצו המתכננים לוותר על אמצעי בטיחות שונים, כמו כסא מפלט, ואפילו על חליפות חלל, ולקוות ששום תקלה לא תגרום לאובדן לחץ בחללית.

פאוקטיסוב אכן שובץ לטיסה של החללית שתכנן, ווסחוד-1 (Voskhod, ברוסית "זריחה"), למרות התנגדות של אנשי חיל האוויר לשיגור אזרח לחלל, ולמורת רוחם של הרופאים שקבעו כי הוא כלל אינו כשיר גופנית לטיסת חלל. בניגוד לקוסמונאוטים, שהיו טייסים מיומנים והתאמנו לעיתים שנים ארוכות עד שזכו לטוס, פאוקטיסוב הוכשר במסלול מזורז של ארבעה חודשים בלבד. לאימונים הצטרף הרופא בוריס יגורוב (Yegorov), שהיה מיועד לטוס גם הוא במשימת ווסחוד-1 – בזכות שילוב של הכשרתו ברפואת חלל ושל המעמד הבכיר של אביו באקדמיה הסובייטית. גם יגורוב לא היה כשיר רפואית לטיסת חלל עקב בעיות עיניים, אבל אושר לטיסה משום שקורוליוב ידע שהוא לא אמור להטיס את החללית. היחיד שאמור לנהל את פעולות הטיסה היה מפקד המשימה, הקוסמונאוט ולדימיר קומרוב. שני האחרים לא יהיו אלא נוסעים, שגם היכולת שלהם לבצע ניסויים תהיה מוגבלת ביותר, עקב הצפיפות הרבה בחללית. היו מי שכינו את שלושת אנשי הצוות "סרדיני חלל".

ווסחוד-1 שוגרה בהצלחה ב-12 באוקטובר 1964 למשימה של 24 שעות. זו הייתה בסך הכל טיסת החלל השביעית של ברית המועצות, והראשונה בהיסטוריה שכללה יותר מאדם אחד. כפי שקיוו בברית המועצות, ההצלחה הפתיעה והביכה את ארצות הברית, אבל גם הוכיחה שבנסיבות מסוימות גם מי שלא עברו הכשרה מלאה כקוסמונאוט או אסטרונאוט יכולים לטוס לחלל.

אזרחים בחלל. פאוקטיסוב (מימין) יגורוב וקומרוב במצעד נצחון לאחר משימת ווסחוד-1 | צילום: Science Photo Library

אסטרונאוטים עם תארים מתקדמים

בעוד בברית המועצות היה זה קורוליוב עצמו שקידם שיתוף של מדענים בטיסת חלל, בארצות הברית הלחץ לכך הגיע מהקהילה המדעית, שדרשה מהקונגרס להורות לנאס"א לשתף מדענים, לא רק טייסים, בחקר החלל. אמנם בקרב האסטרונאוטים מהקבוצות הראשונות היו כמה בעלי השכלה מדעית מתקדמת, בהם אדווין (באז) אלדרין וכן ולטר קנינגהם שהיו בעלי דוקטורט בפיזיקה, אך הם היו טייסים שעברו הכשרת אסטרונאוטים מלאה, ונראה כי השכלתם המדעית הייתה יותר נטל מאשר נכס בכל הנוגע לשיבוץ למשימות חלל.

ביוני 1965 נכנעה סוכנות החלל ללחץ, וגייסה ששה מדענים בעלי תואר דוקטור: שני רופאים, שני דוקטורים להנדסה, פיזיקאי וגיאולוג. הם נשלחו לקורס טיס שנמשך יותר משנה, ולאחר מכן שובצו רובם במסלול הכשרת האסטרונאוטים (אחד פרש מסיבות אישיות). אף על פי שעברו הכשרה מלאה, רק אחד מהם זכה לטוס בתכנית אפולו: הגיאולוג הריסון שמיט, ששובץ – שוב, עקב לחץ ציבורי – בטיסה המאוישת האחרונה אל הירח. שלושה נוספים שובצו בהמשך למשימות לתחנת החלל סקיילאב ומעבורות החלל, ואחד פרש לאחר שאיבד תקווה לטוס לחלל.

לאחר שפרש מנאס"א נבחר שמיט לסנאט, והוא לא היה האסטרונאוט היחיד שעשה זאת. האסטרונאוט המפורסם ביותר שפנה לפוליטיקה היה כנראה ג'ון גלן (Glenn), האמריקאי הראשון שהקיף את כדור הארץ, ולאחר מכן שירת בסנאט 25 שנה, בטרם טס שוב לחלל בגיל 77. אבל היו גם אמריקאים שעשו את הכיוון ההפוך - מהקונגרס לחלל.

המשקיף מטעם הקונגרס הצטיין בעיקר כחולה במחלת חלל. גארן (למעלה מימין) עם צוות המעבורת | צילום: NASA

חברי הקונגרס והענבים החמוצים

ג'ייק גארן (Garn) היה טייס קרב בצי האמריקאי, שהגיע לדרגה המקבילה לאלוף משנה. לאחר שפרש משירות פעיל בתחילת שנות ה-70, נבחר לראש עיריית סולט לייק סיטי, וב-1974 נבחר לסנאט. בין שאר תפקידיו הוא היה חבר בוועדת המשנה האחראית על תקציבן של כמה סוכנויות ממשלתיות, בהן נאס"א. בעודו נושא בתפקיד זה, קיבל גארן הזמנה נדירה: להצטרף לטיסה של מעבורת חלל, כדי שיוכל להכיר מקרוב את עבודת הסוכנות.

הוא נענה להזמנה ובאפריל 1985, לאחר כמה חודשי אימונים שבהם תמרן בין מרכז החלל לבין תפקידו בסנאט בוושינגטון, שוגר לחלל במעבורת דיסקברי, כחבר צוות במשימת STS-51D,. רשמית הוא הוגדר "מומחה מטען", אבל בפועל תפקידו במשימה היה "משקיף מטעם הקונגרס", מה שאומר שהוא לא נדרש לעשות דבר כמעט. תרומתו למשימה הסתכמה בהפעלת ניסויים פשוטים ביותר ובהיותו הנבדק בכמה ניסויים רפואיים. את התפקיד השני הוא מילא בהצלחה יתרה, משום שסבל ממחלת חלל קשה, וממילא לא היה כשיר לעשות הרבה. האירוע הזה הונצח במדד בשם סולם גארן שפיתחו כמה מדענים לדירוג חומרתה של מחלת חלל - תחושת הסחרחורת והבחילות הפוקדת לעתים אסטרונאוטים בתנאי חוסר כבידה.

את הטענות כי שובץ לטיסת חלל כדי שידאג במסגרת תפקידו לתקצוב נדיב של נאס"א פטר גארן בביטוי המזלזל "ענבים חמוצים", עשרות שנים לפני שראש ממשלת ישראל עשה שימוש בביטוי דומה לתיאור מבקריו. מחברי הספר Come Fly with Us, העוסק במומחי המטען של מעבורות החלל, מציינים כי על אף הביקורת שמתחו עליו פוליטיקאים ועיתונאים, גארן תמך בקידום טיסות מאוישות לחלל עוד לפני החוויה שלו, והמשיך לתמוך בהן גם לאחר מכן, עד פרישתו מהסנאט ב-1993.

מומחה המטען הנוסף בטיסה היה צ'רלס ווקר (Walker), אסטרונאוט שלא היה עובד של המִמשל, אלא של החברה הפרטית McDonnel Douglas. זו הייתה טיסתו השנייה לחלל מתוך שלוש - כולן במימון החברה שהעסיקה אותו ושילמה לנאס"א עשרות אלפי דולרים על טיסותיו.

חודשים אחדים לאחר מכן, בינואר 1986, שוגר לחלל חבר קונגרס נוסף, ציר בית הנבחרים ביל נלסון (Nelson). שלא כמו גארן, נלסון לא היה טייס אלא עורך-דין, ובהתאם – תרומתו למשימת המעבורת "קולומביה" הייתה מצומצמת אפילו יותר. הוא היה מעורב בהפעלת ניסוי פשוט אחד, ובעיקר השתדל לא להפריע. נאס"א בחרה בו לטוס לחלל כנראה משום שייצג את מחוז הבחירה בפלורידה שבו שוכן מרכז החלל שלה, קייפ קנאברל.

בין שתי טיסות הפוליטיקאים, השלימה נאס"א הליך בחירה אחר לאזרח שיטוס לחלל. במסגרת מאמציה לשפר את יחסי הציבור ולהגדיל כך את תקציבה, השיקה הסוכנות ב-1984 תחרות לבחירת מורה שיטוס לחלל, ויפעל לקדם את החינוך המדעי ואת מדעי החלל בפרט, בין השאר באמצעות שיעורים שיעביר במהלך משימת המעבורת וכמובן אחריה. מתוך יותר מ-11 אלף מועמדים, הכריזה נאס"א ביולי 1985 על בחירתה של כריסטה מקאוליף (McAuliffe), מורה למדעי החברה מתיכון בניו המפשייר. לאחר חצי שנה של אימונים אינטנסיביים שוגרה מקאוליף במעבורת צ'לנג'ר. ואולם, קצת יותר מדקה לאחר השיגור התפוצצה המעבורת באוויר. מקאוליף וששת האסטרונאוטים נספו באסון החלל הקשה ביותר שידעה אמריקה עד אז.

אסון הצ'לנג'ר הביא למעשה לסיום שילובם של מי שאינם אסטרונאוטים במשימות החלל של ארצות הברית. גם משום שטיסות המעבורות הוקפאו ליותר משנתיים, מה שיצר עומס רב במשימות הבאות, גם בשל המודעות הגוברת לסיכון שבטיסות החלל וחוסר רצון לסכן אזרחים, וגם בשל החשש ממכה תדמיתית נוספת. ברברה מורגן (Morgan), המורה שהייתה הגיבוי של מקאוליף, טסה לבסוף לחלל ב-1998, לאחר שנבחרה לאסטרונאוטית מן המניין ועברה הכשרה מלאה.

נבחרה מבין 11,000 מועמדים ובסופו של דבר נהרגה בדרך לחלל. כריסטה מקאוליף באימונים למשימה | צילום: NASA

עיתונאים בחלל

תכנית החלל הרוסית החלה לחוש במצוקה הכלכלית עוד לפני קריסתה הסופית של ברית המועצות, ושיתוף הפעולה הראשון שלה היה עם רשת השידור היפנית, TBS. הרשת שילמה ככל הנראה כ-30 מיליון דולר תמורת ביקור של הכתב טויוהירו אקייאמה (Akiyama) בתחנת החלל מיר. הוא שהה בתחנה שבוע, שידר משם תכניות יומית וביצע ניסויים מדעיים בעבור חברות יפניות ורוסיות. אקיימה אינו מוגדר בדרך כלל "תייר חלל" משום שחברה מסחרית שילמה על טיסתו.

למרות רתיעתה משליחת אזרחים לחלל, גם נאס"א הסכימה לבסוף לשיתוף פעולה דומה. בתחילת שנות ה-2000, אחרי משא ומתן ממושך, חתמה הסוכנות על הסכם עם רשת השידור CNN, להטיס את כתב החלל הוותיק שלה, מיילס אובראיין (O'Brien) לסקר מבפנים טיסה של מעבורת חלל. הוא היה אמור לטוס ב-2003, אך ההסכם בוטל בסופו של דבר בעקבות אסון המעבורת קולומביה.

30 מיליון דולר לשבוע של שידורים מתחנת החלל מיר. כתב הטלוויזיה טויוהירו אקייאמה | מקור: ויקיפדיה, נחלת הכלל

אסטרונאוטים במקום תיירים

הלקחים מאסון הצ'לנג'ר, לצד הביקורת הציבורית שספגה בעקבות הטיסות של גארן ונלסון, היו חלק מהסיבות להתנגדותה של נאס"א לשיתוף הפעולה עם טיטו. לרוסים, לעומת זאת, היו פחות עכבות (וחסרון תקציבי עמוק יותר). אחרי טיטו טסו עוד ששה תיירים לתחנת החלל הבינלאומית, כשעל פי ההערכות הם שילמו בין 20 ל-40 מיליון דולר על כל טיסה. אחד מהם, איש המחשבים האמריקאי-הונגרי צ'ארלס סימוני (Simonyi) הגדיל לעשות וביקר פעמיים בתחנת החלל. תייר חלל נוסף, שעשה את הונו בפיתוח משחקי מחשב, הוא ריצ'רד גריוט (Garriott). אביו, אוון (Owen Garriott) היה אחד מששת המדענים שנבחרו לשורות האסטרונאוטים, וטס במשימות סקיילאב ומעבורת החלל.

ב-2003 חוותה ארצות הברית אסון חלל נוסף, כששבעת אנשי הצוות של המעבורת קולומביה, בהם האסטרונאוט הישראלי אילן רמון, נספו בהתפוצצות המעבורת בשובה לאטמוספרה. בעקבות האסון הוקפאו טיסות המעבורות ליותר משנתיים, מה שגם להפסקה זמנית של תיירות החלל, משום שהמקומות בחלליות סויוז היו מיועדים כעת לצוות התחנה בלבד. בשנת 2011 קרקעה נאס"א סופית את מעבורת החלל, ובכך הפכו חלליות סויוז לאמצעי היחיד להעביר בני אדם אל תחנת החלל וממנה. זה הביא לסיומה של תיירות החלל במתכונת של טיטו ועמיתיו, אבל לא צריך לדאוג לתקציב של הרוסים: נאס"א משלמת להם לפחות 50 מיליון דולר על כל הטסת אסטרונאוט לתחנה.

התייר היחיד שביקר פעמיים בחלל. איל ההון צ'ארלס סימוני מרחף בתחנת החלל הבינלאומית | צילום: NASA

חמש דקות בגן עדן

אף על פי שהוא מתקשה מאוד להמריא, בעיקר בשל העלויות האסטרונומיות, הרעיון של תיירות חלל עדיין משגשג בתכניותיהם של יזמים רבים, בשלל וריאציות. הפשוטה ביותר ליישום, ומן הסתם גם הכי פחות יקרה, היא תיירות תת-מסלולית, שבה התיירים אינם נכנסים למסלול סביב כדור הארץ, אלא רק משוגרים לגבול החלל, חווים כמה דקות של תחושת חוסר כבידה, מצטלמים על רקע המראה המרהיב של כדור הארץ מהחלל, וחוזרים לקרקע.

החברה הקרובה ביותר להתחלת טיסות כאלה היא חברת וירג'ין גלקטיק (Virgin Galactic) של איל ההון הבריטי ריצ'רד ברנסון (Branson). החללית של החברה, שגודלה כמיניבוס, אינה משוגרת מהקרקע, אלא ממטוס הנושא אותה לגובה של כ-15 קילומטרים. לאחר שהיא מתנתקת ממנו, היא מפעילה מנוע רקטי הנושא אותה לגבול החלל, עם שני טייסים וכששה נוסעים. לאחר שהות קצרה בגובה 100 קילומטר בערך, החללית עושה את דרכה בדאייה חזרה לבסיס החלל שממנו שוגרה בניו מקסיקו.

בתחילת העשור הנוכחי ביצעה החברה ניסויי דאייה מתקדמים בחללית ומכרה כמה מאות כרטיסים לטיסות ראשונות, במחיר של כ-250 אלף דולר לאדם. הניסויים – והמכירה – נקטעו ב-2014, כשהחללית התרסקה באחד הניסויים בגלל טעות אנוש של הצוות. אחד הטייסים נהרג והאחר נפצע קשה. לאחר תחקיר התאונה בנתה החברה חללית נוספת, והמשיכה בניסויים. בסוף השנה שעברה טסה החללית בניסוי לגובה של יותר מ-80 ק"מ, הנחשב לגבול החלל על פי הגדרות מסוימות. בטיסת ניסוי בתחילת השנה היא הגיע לגובה של כמעט 90 ק"מ, ובחודשים הקרובים היא אמורה להשלים את הניסויים ולהתחיל להטיס תיירים – תחילה עובדים של החברה ולאחר מכן רוכשי כרטיסים.

המתחרה העיקרית של וירג'ין בתחום התיירות התת-מסלולית היא בלו אוריג'ין (Blue Origin) בבעלות ג'ף בזוס (Bezos), המוכר לא פחות כמייסד והבעלים של חברת "אמזוון". בחללית של החברה יש מקום לששה בני אדם, והיא משוגרת על גבי טיל המביא אותה לגובה של כ-100 ק"מ. שם הטיל נפרד ממנה, צולל חזרה לארץ ונוחת אנכית בנחיתה רכה, המאפשרת להכשירו לשימוש חוזר. החללית עצמה מרחפת כמה דקות בחוסר כבידה, נופלת לכדור הארץ ונוחתת ברכות בעזרת מצנחים גדולים, 11 דקות לאחר השיגור. החברה השלימה בהצלחה סדרה של טיסות ניסוי לא מאוישות, ולמרות הצהרותיה כי תתחיל להטיס תיירים בסוף 2019 או ב-2020, היא עדיין לא התחילה למכור כרטיסים. המחיר צפוי להיות דומה לזה של וירג'ין – 300-200 אלף דולר לאדם.

מלונות פורחים בחלל

השלב הטבעי הבא בתיירות חלל הוא טיסות למסלול נמוך סביב כדור הארץ, שבו ממוקמת גם תחנת החלל הבינלאומית. למעשה, התחנה עצמה תהיה כנראה שוב היעד של תיירי החלל האמידים, לאחר שנאס"א הודיעה בימים האחרונים כי תאפשר לשני תיירים לשהות בכל שנה בתחנת החלל לתקופה של עד 30 יום. לפי התכנית, מי שיטיסו את התיירים לתחנה הן חברות פרטיות. חברת SpaceX של היזם אילון מאסק (Musk) כבר מפעילה טיסות אספקה לא מאוישות לתחנה, ואמורה להתחיל בקרוב בטיסות מאוישות – תחילה בעבור אסטרונאוטים של נאס"א ובהמשך אולי גם לתיירים. גם חברת בואינג נמצאת בשלבי פיתוח מתקדמים של חללית מאוישת לתחנה. בנאס"א מעריכים כי טיסה כזו תעלה כ-50 מיליון דולר לאדם. בנוסף, התיירים יידרשו לשלם לסוכנות החלל עצמה כ-35 אלף דולר ללילה בתחנה, כלומר עוד כמיליון דולר: לא זול בהתחשב בכך שהחדר הוא למעשה ארון קטן והשירותים – משותפים.

תחנת החלל הבינלאומית היא מיזם ענקי, מורכב ומסורבל, שנועד בעיקר לצרכי מחקר ומדע. התחנה מאוישת ברציפות כבר כמעט 20 שנה, ומטבע הדברים מערכות רבות מה התיישנו והתבלו, ועלויות התחזוקה עולות בהתאם. נכון לעכשיו היא צפויה לפעול עד 2024, וייתכן שהפעילות תוארך עד 2028. פתיחת התחנה לפעילות פרטית עשויה לשפר את תזרים המזומנים של סוכנות החלל האמריקאית ולאפשר את הארכת חיי התחנה. עם זאת, ייתכן שיהיה מעשי יותר – וכלכלי יותר – לבנות תחנת חלל ייעודית לתיירות, או במילים אחרות – מלון חלל.

תכניות למלונות כאלה כבר קיימות. לפני כשנה הכריזה חברת Orion Span האמריקאית על תכניתה להקים מלון חלל בשנת 2021, ולפתוח אותו לקהל בשנה שלאחר מכן. מלון Aurora ("שחר") הוא למעשה תחנת חלל קטנה המיועדת לארבעה אורחים ושני אנשי צוות, שתקיף את כדור הארץ כל שעה וחצי, מה שיאפשר לאורחים לחוות 16 זריחות ושקיעות של השמש ביממה. באתר החברה כבר אפשר לרכוש חבילות נופש בתחנה במחיר של 9.5 מיליון דולר לחופשה של 12 יום, כולל טיסות למלון החלל וממנו, ואפילו קורס בסיסי של כמה שבועות להכשרת נופשי החלל. עם זאת, ככל הידוע לא נעשתה בינתיים שום התקדמות של ממש לקראת הגשמת החזון בלוח הזמנים שהחברה הכריזה עליו.

חברות אמריקאיות נוספות מקדמות תכניות לתחנות חלל במסלול סביב כדור הארץ, בין השאר לצרכי תיירות. אחת מהן היא חברת ביגלו (Bigelow), המתמחה בפיתוח רכיבי חלל מתנפחים. מדובר למעשה במעין אוהל עשוי מבדים חזקים, המשוגר כשהוא מקופל, ואז נפרש ומנופח בחלל. החברה כבר התקינה תא כזה לניסוי בתחנת החלל הבינלאומית, והיא מתכננת לשגר יחידה עצמאית, שתהיה מעין תחנת חלל בפני עצמה, בשנת 2020. חברה נוספת שמתכננת לשגר רכיבים ראשונים לתחנת חלל משלה היא Axiom, שהוקמה לפני שלוש שנים בלבד. היא מתכוונת לבנות תחנה שתהיה תחילה חלק מתחנת החלל הבינלאומית, ובהמשך תיפרד ממנה ולמעשה תחליף אותה. המימון למיזם, שעלותו נאמדת במיליארדי דולרים, יגיע מתיירי חלל שישלמו מיליוני דולרים עבור שהות בתחנה, מסוכנויות חלל שישלחו אסטרונאוטים מטעמן לעבוד ולבצע בה מחקרים וניסויים, מפעילות מסחרית כמו פרסום בתחנה ומפעילות ייצור – הדפסת רכיבים במדפסות תלת ממד מתקדמות. חלקם יועברו לשימוש בכדור הארץ, וחלקם לבניית לוויינים וחלליות ישירות בחלל. בחברה מעריכים כי עד סוף העשור הבא, רוב ההכנסות של חברות חלל יגיעו מסדנאות חלל כאלה.

אמנים סביב הירח

אחרי מלונות חלל במסלול נמוך סביב כדור הארץ, ההמשך המתבקש הוא שיגור תיירים ליעדים מרוחקים אף יותר, כמו הירח ומאדים. כאן האתגרים גדולים עוד יותר. אם במסלול הנמוך האדם פעיל פחות או יותר ברציפות כבר כמעט 40 שנה, נוכחות האדם על הירח מסתכמת בתשע טיסות מאוישות בלבד, מתוכן רק שש נחתו עליו. נאס"א הודיעה כי היא מתכננת לשוב ולהנחית בני אדם על הירח בשנת 2024, אך כלל לא ברור אם התכנית תצא לפועל ואם תעמוד בלוח הזמנים. בנאס"א מדברים גם על תכניות ארוכות טווח להקמת מושבת קבע על הירח ואפילו על שיתוף פעולה בינלאומי להקמת תחנת חלל במסלול סביבו, אך לפי שעה אין שום תכנית מעשית להנחית תיירים על פניו.

התכנית הקרובה ביותר לתיירות לירח היא של חברת SpaceX. בעל החברה, אילון מאסק, הכריז בשנה שעברה כי החברה תשגר את המיליארדר היפני יוסקו מאאזאווה (Maezawa), לטיסת חלל שתקיף את הירח. הטיסה מתוכננת להתבצע בשנת 2023, בחללית גדולה שטרם נבנתה. הנוסע אמור לקחת עמו עוד 8-6 אמנים מתחומים שונים, למיזם אמנותי שבמרכזו יעמוד הירח כמובן. עלות הטיסה נשמרת בסוד לפי שעה, אך מומחים מעריכים כי איל האופנה היפני ישלם לחברה האמריקאית בין 70 ל-100 מיליון דולר על הטיול סביב הירח.

צעד ראשון לקראת תיירות ירח. היזם אילון מאסק על רקע הדמיה של טיסת החללית שלו לירח | צילומים: SpaceX

מושבה לא תיירותית

כשמדובר על תיירות למאדים האתגר גדול עוד יותר, משום שאף אדם עדיין לא דרך על כוכב הלכת האדום, והדבר כנראה לא יקרה בעשור הקרוב. עם השנים קמו ונפלו תכניות רבות למשימות מאוישות למאדים, או להצבת תחנת חלל במסלול סביבו. בין התכניות שהוזכרו הייתה גם אחת של מיודענו, דניס טיטו, שהכריז בשנת 2013 על תכנית משלו לשגר תוך ארבע שנים שני אסטרונאוטים למסע של הקפת מאדים, בלי נחיתה. המועד לכך חלף מזמן, ונראה כי גם תכנית זו נגנזה מול קשיי המציאות.

נראה כי התכנית המעשית ביותר להנחית בני אדם על מאדים שייכת גם היא לאילון מאסק. חברת SpaceX כבר עשתה ניסוי ראשון בטיל הענקי שיהיה מסוגל לשגר חלליות למאדים, והיא מקדמת את פיתוח החללית לטווח ארוך, שתוכל לשאת אסטרונאוטים במסע הזה (אותה חללית המתוכננת לקחת את מאאזאווה ואמניו סביב הירח). לדברי מאסק, התכנית היא לשגר טיסה לא מאוישת למאדים ב-2022, טיסה מאוישת שנתיים אחר-כך ולהקים מושבה עד 2028. לוחות הזמנים שהוא מציג אופטימיים מאוד, אבל לזכותה של SpaceX יש לומר שהיא הפתיעה בעבר את מבקריה, ואולי תעשה זאת שוב. מצד שני, האתגר של הנחתת אדם על מאדים קשה ומורכב בהרבה מכל פעילות חלל שנעשתה בעבר, ומן הסתם גם הרבה יותר יקר.

אם אכן תקום מושבה מאוישת על מאדים, המתיישבים שיחיו בה יצטרכו לעבוד קשה מאוד כדי לקיים את עצמם. לפחות בשנים הראשונות לא סביר שמאדים יהיה יעד של תיירות נופש – אולי יותר של הרפתקנים בעלי ממון, או כאלה שברחו מכדור הארץ. מכיוון שהמסע למאדים נמשך 9-6 חודשים בכל כיוון, והמסלולים שלו ושל כדור הארץ מכתיבים גם שהות ממושכת על פניו, טיול הלוך-חזור למאדים צפוי להימשך כשנתיים לפחות. נראה לפיכך כי תיירות חלל של ממש לשם, למטרות טיול או הנאה, אינה על הפרק כל עוד לא תימצא דרך לקצר במידה ניכרת את זמן המסע.

לפחות בשנים הקרובות נראה כי תחום תיירות החלל יישאר נחלתם הבלעדית של חברי המועדון המצומצם שיכולים להרשות לעצמם להוציא עשרות מיליוני דולרים על נופש קצר ומאתגר בחלל. גם אם מלונות החלל אכן יקומו כמתוכנן, יידרש היקף פעילות עצום בחלל כדי להביא להוזלה משמעותית של השהות שם ובעיקר של השיגורים, שהם כיום המרכיב היקר ביותר במשימות חלל. זה יתרחש כנראה כשהאדם אכן יקיים נוכחות ממשית על הירח ועל מאדים, והתשתית לכך תתקיים במסלול סביב כדור הארץ, שם תחנות חלל ירכיבו את החלליות הגדולות הדרושות להגעה ליעדים אלה, יתדלקו ויציידו אותן, וישגרו אותן ליעדיהן. עד שזה יקרה, רובנו יוכלו כנראה להמשיך לחלום, ובני המזל יוכלו לרכוש לעצמם דקות אחדות של חוסר כבידה בגבול החלל, תמורת מחיר של דירת מגורים.