הסביבונים הענקיים
של היקום

בשנת 1609 הגיע לידיו של המדען האיטלקי גלילאו גליליי פרטיה של המצאה חדשה: צינור ובתוכו שתי עדשות, שאפשר לקרבן זו לזו או להרחיקן זו מזו, וכך לראות בהגדלה עצמים רחוקים. גלילאו, שהיה אז באוניברסיטת פדואה שבצפון איטליה, החל לשחק עם ההמצאה, הבין את הפיזיקה שמאחוריה, ורתם אותה לשכלול המכשיר. מכיוון שהוא היה גם אומן מוכשר, עד מהרה היו בידיו המכשירים בעלי ההגדלה הטובה ביותר בעולם, וזמן קצר לאחר מכן המכשיר גם קיבל את שמו המודרני "טלסקופ", הלחם של המילים היווניות "לראות רחוק". 

גלילאו הבין היטב את הפוטנציאל המסחרי של הפיתוח: טלסקופ טוב מאפשר לאוחז בו לראות מרחוק כוחות צבא מתקרבים, עוד לפני שהם יכולים להבחין בו, או לנצל לרווח כלכלי את היכולת לקבל התרעה מוקדמת אילו אוניות סוחר מתקרבות לנמל. ההבנה הזו סייעה לו לשווק את ההמצאה לפטרוניו, סוחרים עשירים, שגם מימנו את עבודתו המחקרית. 

המצאה שמאפשרת לראות עצמים מרוחקים. גלילאו גליליי צופה בכוכבים מבעד לטלסקופ | delcarmat, Shutterstock

לעולם בעקבות השמש

מבחינת גלילאו, המחקר היה עיקר עבודתו, וגם בתחום הזה הוא הבין את הפוטנציאל הכביר של הטלסקופ. התצפיות שעשה בשנותיו הראשונות כאסטרונום סייעו לשנות את תפיסת העולם של האנושות. למשל, הוא גילה את ירחיו הגדולים של כוכב הלכת צדק, ואת המופעים המתחלפים של כוכב הלכת נוגה – שתי תגליות  שסייעו להפריך סופית את התפיסה שכל גרמי השמיים סובבים סביב הארץ, והמחישו את נכונותו של המודל ההליוצנטרי – השמש במרכז, עשרות שנים לאחר מותו של קופרניקוס (Copernicus), הראשון שפרסם מודל מדעי מסודר של מערכת שבה כוכבי הלכת, ובהם הארץ, סובבים סביב השמש.  

גלילאו לא הסתפק בתצפיות ליליות, אלא התבונן בעזרת הטלסקופ שלו גם בשמש. הוא גילה שאינו יכול לראות דבר, אבל הצליח להבחין בפרטים כשצפה בה סמוך לשקיעה, ובמיוחד אם צפה בה דרך עננים או  ערפל. הוא שילם על התצפיות האלה מחיר כבד – ייתכן שזו אחת הסיבות לכך שהוא התעוור שנים אחדות לפני מותו. אבל הוא גם גילה תגלית מהפכנית נוספת: השמש שלנו אינה כדור מושלם כפי שהיה מקובל לחשוב עוד מימי אריסטו. יש בה פגמים, בדמות כתמים כהים על פניה. 

גלילאו לא היה הראשון שהבחין בכתמי השמש: דיווחים נקודתיים על אודותיהם מופיעים בכתבים עתיקים של מלומדים סינים, יוונים וערבים. אבל הוא היה כנראה אחד הראשונים שצפה בהם בטלסקופ, וניהל מעקב יסודי אחר השמש וכתמיה במשך חודשים ארוכים. ב-1613 פרסם את ממצאיו בחוברת בשם "ההיסטוריה וההדגמות בנוגע לכתמי השמש", או בשמה המוכר יותר "מכתבים על כתמי השמש", שנקראה כך משום שהתבססה על חליפת מכתבים עם המדען והכומר הישועי הגרמני כריסטוף שיינר (Scheiner). שיינר, כמו כמה חלוצים אחרים, צפה גם הוא בכתמי השמש באותה תקופה, אבל בניגוד לגלילאו הוא לא חשב שהכתמים הם חלק מהשמש – אולי משום שבהיותו כומר ביקש לשמר את השלמות שלה – והעריך כי הכתמים הם עצמים שחולפים בינינו לבין השמש, אולי לוויינים טבעיים שלה.  

גלילאו התמיד בתצפיות יסודיות, וגם נעזר בשיטה שפיתח תלמידו, בנדטו קסטלי (Castelli), להקרין על משטח אחר את התמונה שמתקבלת בטלסקופ, מה שמאפשר לחקור את השמש גם באור יום מלא בלי להתבונן בה ישירות. גלילאו עקב אחר כתמי שמש מסוימים בתצפיות בשעות קבועות, וראה איך הם מתקדמים לרוחבה, עד שהם נעלמים בהדרגה מעבר לשפתה. הוא לא ידע מה טיבם של הכתמים על השמש, אבל התצפיות שכנעו אותו שהם נמצאים על פני השמש עצמה, או לכל היותר סוג של עננים באטמוספרה שלה. המשמעות של מסעם לרוחב השמש הייתה אם כך שהשמש אינה כדור הקבוע במקומו, אלא גם היא – כמו הארץ – מסתובבת סביב עצמה. 

בשנים הבאות זנח גלילאו את את העיסוק בכתמי השמש לטובת מחקרים אחרים, אבל שיינר התמיד בכך והיה אחד המומחים המובילים בחקר השמש במחצית הראשונה של המאה ה-17. בסופו של דבר הוא קיבל את עמדת גלילאו, והבין שהכתמים הם אכן חלק מהשמש, וגם שהיא סובבת סביב עצמה. את ממצאיו סיכם בספר Rosa Ursina שיצא לאור ב-1630. הוא מציג בספר ראיות לכך שהשמש סובבת סביב עצמה, ואף מעריך כי זמן המחזור של סיבוב כזה הוא 27 ימי ארץ – רק מעט יותר ארוך מהנתון שאנו יודעים כיום: כ-25 ימים ותשע שעות. 

באמצעות הטלסקופ הצליח גלילאו גליליי להמחיש את נכונות מודל היקום ההליוצנטרי. המודל מתוך אטלס הכוכבים שחיבר הקרטוגרף אנדראס סלריוס ב-1660 | מקור: ויקימדיה, נחלת הכלל

רואים כוכבים

את הקפיצה המחשבתית הבאה עשה המתמטיקאי והפילוסוף הצרפתי רנה דקארט (Descartes), שנחשב לאחד המתמטיקאים החשובים בהיסטוריה. דקארט לא היה אסטרונום ולא עסק בחקר כוכבים, אבל דווקא ההיבט הפילוסופי של עבודתו שינה את תפיסת העולם שלנו. בספרו "עקרונות הפילוסופיה" מ-1644, הוא אומנם הציג תמונה שגויה של היקום, המורכב לדבריו מחומר אֶתֶרי שמערבולותיו הן שמניעות את גרמי השמיים, אבל גם העלה את הרעיון שהשמש שלנו אינה מרכז היקום, אלא רק אחד מבין אין-ספור הכוכבים שאנו רואים בשמיים. 

פחות מרבע מאה לאחר מכן הציע צרפתי אחר, האסטרונום ישמעל בויילדו (Bullialdus), את האפשרות כי השינוי המחזורי בעוצמת האור של כוכבים מסוימים נובע מהסיבוב העצמי שלהם: יש להם ריכוז גבוה של כתמי שמש, או אזורים כהים בצד אחד, וכשהוא פונה אלינו אנו רואים ירידה ניכרת באורם, לעומת המצב שבו הצד המואר שלהם פונה אלינו. ההסבר אומנם לא היה נכון מדעית, אבל הוא סייע לייצר הקבלה נכונה בין השמש שלנו לכוכבים אחרים. גם הם, כמוה, מסתובבים סביב עצמם.  

בערך באותה תקופה עשה הפיזיקאי האנגלי אייזק ניוטון (Newton) ניסויים פורצי דרך באופטיקה, והראה בעזרת נפיצה במנסרה כי האור הלבן מורכב מצבעים שונים. כיום אנו יודעים שכל צבע מייצג אורך גל שונה מעט של קרינה אלקטרומגנטית. במאה ה-19 הבינו חוקרים כי הרכב אורכי הגל של מקור אור מסוים משקף את הרכב החומרים שפלטו את האור. התחום המדעי החדש, ספקטרוסקופיה, כלומר "ראיית הספקטרום", איפשר לגלות ממה עשויים כוכבים, אם כי בהמשך התבררו המורכבויות של זה. לא פחות חשובה לענייננו היא האפשרות לזהות תנועה של כוכב, בזכות אפקט דופלר – שינוי בתדירות הנמדדת של גלים כשעצם מתקרב במהירות אל הצופה או מתרחק ממנו (וגם אם הצופה הוא זה שמתקרב או מתרחק). כלומר, אם אנו יודעים איך נראית החתימה הספקטרלית של כוכב מסוים, ואלו אורכי גל הוא פולט, נוכל לראות את אותה חתימה בדיוק נעה לכיוון הצבעים האדומים יותר על הספקטרום כשהכוכב מתרחק במהירות, מה שנקרא בשפה המקצועית "הסחה לאדום", ולכיוון הצבעים הכחולים כשהכוכב מתקרב אלינו. 

בשנת 1871 הראה הפיזיקאי הגרמני הרמן פוגל (Vogel) שאפשר למדוד את מהירות הסיבוב של השמש באמצעות מדידת ההסחה לאדום וההסחה לכחול סמוך לשולי הכוכב, מכיוון שהסיבוב שלו גורם לכך שצד של השמש מתרחק מאיתנו במהירות, בעוד הצד השני מתקרב באותה מהירות. נדרשו עוד כמה עשרות שנים של שכלול המכשירים, עד שמדידות דומות איפשרו לחשב את מהירות הסיבוב של כוכבים אחרים, ולהמחיש כי דקארט צדק יותר מ-250 שנה קודם לכן. השמש שלנו אינה מיוחדת: השמיים מלאים כוכבים, וכ-ו-ל-ם מסתובבים סביב עצמם. 

מדע הספקטרוסקופיה, לפיו כל צבע מייצג אורך גל שונה של קרינה, איפשר לראות ממה כוכבים עשויים. הספקטרום האלקטרומגנטי | AIexVector, Shutterstock

מדריך הטרמפיסט לגלקסיות

ממש בסוף המאה ה-19 התפתחה טכנולוגיה שאיפשרה לאסטרונומים לא רק להתבונן בכוכבים, אלא להנציח את מה שהם רואים על גבי לוחות זכוכית משוחים בחומרים רגישים לאור, וכך הטלסקופים הפכו למצלמות. זה איפשר מדידות הרבה יותר מדויקות, וגם ספקטרוסקופיה מדויקת, שכעת הייתה ספקטרוגרפיה ("רישום הספקטרום"). שילוב של טלסקופים גדולים ומשוכללים יותר עם טכניקת המדידה המשופרת, פרץ את הדרך לחקר ערפיליות, גופים שהאסטרונומים עדיין לא היו תמימי דעים מה טיבם. 

אחת הערפיליות הנחקרות ביותר בראשית המאה העשרים הייתה אנדרומדה, המכונה גם M31. כבר ב-1899 גילה האסטרונום הגרמני יוליוס שיינר (Scheiner) כי אנדרומדה מכילה קבוצות כוכבים הדומים לשמש. 15 שנים לאחר מכן הצליחו שני אסטרונומים, וסטו סלייפר (Slipher) מארצות הברית ומקס וולף (Wolf) מגרמניה, למדוד בעזרת ספקטרוסקופיה תנועות של הכוכבים האלה לרוחב הערפילית. ב-1917 הצליח אסטרונום אמריקאי נוסף, פרנסיס פיז (Pease) לבצע מדידות מדויקות יותר, שלא הותירו מקום לספק: הכוכבים בערפילית אנדרומדה חגים סביב מרכזה. 

השאלה מהן ערפיליות עדיין לא נפתרה, ואפילו עמדה במוקד "הוויכוח הגדול" של 1920 – דיון פומבי ומתוקשר בין אסטרונומים שהיו משוכנעים כי אלה גלקסיות אחרות, לבין יריביהם שהיו בטוחים מעל לכל ספק ששביל החלב הוא היקום כולו, והערפיליות הן עצמים מרוחקים בשוליו. מי שהכריע את הוויכוח היה האסטרונום האמריקאי אדווין האבל (Hubble), זה שעל שמו קרוי טלסקופ החלל המפורסם. האבל נעזר בתגלית של האסטרונומית המבריקה הנרייטה ליוויט (Leavitt) שאיפשרה לחשב מרחקים מוחלטים לכוכבים מסוימים בעזרת מדידת בהירותם. במדידות של כוכבים כאלה באנדרומדה הוא חישב כי המרחק אליה הוא כ-900 אלף שנות אור, הרחק מחוץ לשביל החלב, שקוטרו נאמד בכ-100 אלף שנות אור (כיום אנו יודעים שהמרחק לאנדרומדה הוא כ-2.5 מיליון שנות אור). שביל החלב שלנו, התברר, הוא רק גלקסיה אחת מתוך מאות מיליארדי גלקסיות, והמדידות של סלייפר, פיז וחוקרים נוספים העלו שלא רק הכוכבים מסתובבים סביב עצמם, אלא גם הגלקסיות. 

המדידות של האבל הוכיחו שהיא מרוחקת הרבה מעבר לשביל החלב. גלקסיית אנדרומדה | PlanilAstro, Shutterstock

עושים עלינו סיבוב

הגלקסיות מסתובבות סביב עצמן, הכוכבים המרכיבים אותן מסתובבים סביב עצמם וסביב מרכז הגלקסיות, כוכבי הלכת מסתובבים סביב כוכבים וגם חגים סביב עצמם, כפי שאנו יודעים בזכות העבודות פורצות הדרך של קופרניקוס, קפלר (Kepler), גלילאו ואחרים. גם הירחים מקיפים את כוכבי הלכת ובעצמם מסתובבים סביב עצמם, וגם עצמים קטנים יותר, כמו שביטים ואסטרואידים מקיפים את השמש, ורבים מהם גם מסתובבים סביב עצמם. היקום שלנו הוא סביבון אחד גדול, המורכב ממיליארדים על מיליארדים של סביבונים בכל הגדלים, שמשתתפים יחד במחול מורכב ומופלא למראה. איך זה ייתכן שכמעט כל גרמי השמיים מסתובבים באותו כיוון? 

חיפוש אחר התשובה הוביל מדענים אחורה בזמן, עד לראשיתו. המפץ הגדול, אותו פיצוץ קוסמי בראשיתי שבו נוצר היקום לפני כ-13.8 מיליארד שנים, הביא להיווצרות החומר ולהתפזרותו בכל הכיוונים. אבל פיזור החומר לא היה אחיד, מה שגרם לכך שבאזורים מסוימים הצטברה יותר מסה של חומר מאשר באחרים. הכבידה החלה למשוך יותר חומר אל האזורים העשירים במסה, והגושים העצומים של החומר הפכו לצבירים של גלקסיות, שהתפרקו בהדרגה לגלקסיות, למערכות כוכבים, ולכוכבים בודדים עם כוכבי לכת והירחים שלהם. החומר שהיה ביקום הצעיר קיבל את האנרגיה שלו מהמפץ הגדול, וחלק ממנה תורגם לאותה תנועה מעגלית, או במונחים פיזיקליים, הקנה לו תנע זוויתי. אחת התכונות של תנע זוויתי הוא השימור שלו במערכת סגורה, כל עוד לא מופעל עליה כוח חיצוני. וכך אותם צבירי גלקסיות והגלקסיות שהתפרקו מהן שימרו את התנע הזוויתי הזה, וכך גם הכוכבים שנוצרו בהן, וכוכבי הלכת, והירחים - כולם נוצרו מאותו חומר מסתובב, ושימרו את התנע הזוויתי. 

התכונה הזו היא כל כך יסודית ביקום, שאפילו כוכבים מתים ממשיכים לשמר את התנע הזוויתי שלהם. ננסים לבנים, כוכבי נייטרונים או חורים שחורים, למשל, ממשיכים להסתובב, גם אם מדובר בכוכבים שסיימו את חייהם באירוע אלים, כמו סופרנובה. למעשה, ככל הידוע לנו אין ביקום שום גוף שנמצא במנוחה מוחלטת. כל הגופים נמצאים בתנועה ביחס למשהו, וכמעט תמיד התנועה הזאת מעגלית. 

יתרה מזאת, התנועה הסיבובית של גרמי השמיים מכתיבה גם את צורתם. כמעט כל גרמי השמיים הם כדוריים, כתוצאה משילוב בין שני גורמים: כוח הכבידה הפועל על המסה שלהם ותנועת הסיבוב העצמי. לפעמים דווקא תנועת הסיבוב היא שאחראית לסטייה מצורת הכדור המושלם. הקוטר של כדור הארץ בקו המשווה גדול בכ-45 קילומטרים מהקוטר העובר דרך הקטבים, מפני שהכוח הצנטריפוגלי גורם לריכוז של קצת יותר מסה בכיוון הסיבוב. עיוות כזה עשוי להיות גדול יותר בגופים שאינם מוצקים, כמו כוכבים או כוכבי לכת גזיים. 

גם הצורה של מערכת השמש נובעת מהתנועה הסיבובית. השמש נוצרה מתוך ענן של גז ואבק, כשהתנועה הסיבובית והכבידה שלה גרמו לשאריות החומר להסתדר סביבה בצורת דיסקה שטוחה. מהדיסקה הזו נוצרו תוך כדי תנועה סיבובית ריכוזי חומר שיצרו את כוכבי הלכת, שכמעט כולם מקיפים את השמש באותו מישור. ב-1995 התגלה כוכב לכת ראשון סביב שמש אחרת, ומאז גילינו עוד אלפי כוכבי לכת כאלה, המכונים "אקסופלנטות", חלקם במערכות שמש עם כוכבי לכת רבים, וגם שם כוכבי הלכת מסודרים פחות או יותר במישור. אותם כוחות מכתיבים גם את צורתן של גלקסיות. רבות מהן שטוחות, כולל שביל החלב שלנו, שבו השמש שלנו היא אחד ממאות מילארדי כוכבים המקיפים בדיסקה ענקית את מרכז הגלקסיה. 

ממוקמים פחות או יותר על אותו מישור. כוכבי הלכת ומשך סיבובם סביב השמש | Siberian Art, Shutterstock

סוטים מהכללים

אמרנו שכל כוכבי הלכת של השמש שלנו מקיפים את השמש באותו מישור, אבל האמת היא שזה לא מדויק לגמרי. שבעה מתוך השמונה אכן נמצאים על אותו מישור, אבל כוכב הלכת אורנוס, או בשמו העברי אורון, סוטה בפראות מהמישור הזה. יתרה מזו, הסיבוב העצמי שלו משונה לגמרי - אפשר לומר שהוא מסתובב על הצד, כך שקו המשווה שלו ניצב למישור הסיבוב, וכיוון הסיבוב העצמי הפוך מזה של שאר כוכבי הלכת. איך זה יכול להיות? התשובה היא ככל הנראה: התנגשות. על פי מחקר המבוסס בין השאר על הדמיות מחשב, גוף שגודלו כפול לפחות מכדור הארץ התנגש בעוצמה באורנוס לפני 4-3 מיליארד שנה, הסיט אותו ממסלולו ושינה את ציר הסיבוב וכיוון הסיבוב שלו. אנחנו יכולים רק לשער מהיכן הגיע אותו גוף שסחרר את אורנוס, אולי הוא עצמו תוצר של תאונה קוסמית אי שם, או של פיצוץ שפלט אותו מהמערכת המקורית שלו והעיף אותו עד אלינו. 

אפילו במערכת השמש הקטנה שלנו אורנוס הוא לא החריג היחיד. כוכב הלכת נוגה אומנם מקיף את השמש בצייתנות במסלול המקורי שלו, אבל במקום להסתובב סביב עצמו באותו כיוון של שאר כוכבי הלכת, כיוון הסיבוב שלו הפוך. גם קצב הסיבוב שלו איטי להחריד. למעשה, הוא מסתובב סביב עצמו כל כך לאט, עד שהיממה שלו, הנמשכת 243 ימי ארץ, ארוכה יותר מהשנה שלו, שנמשכת רק 224 ימים שלנו. אפשר לומר שעל נוגה באמת כל יום הוא יום הולדת. ההסבר המקובל לסיבוב המשונה של נוגה אינו התנגשות, אלא דווקא בלימה. על פי ההנחה המקובלת – אם כי הנושא רחוק מהסכמה גורפת - כוחות הגרר של האטמוספרה הסמיכה מאוד של נוגה הם שהאטו את הסיבוב העצמי שלו, עד כדי הפיכת כיוונו. 

לשני כוכבי הלכת הגדולים במערכת השמש שלנו, צדק ושבתאי, יש עשרות רבות של ירחים, ומספרם מתעדכן מדי פעם בפעם כשחוקרים מגלים ירחים לא מוכרים. רובם הגדול של הירחים מקיפים את כוכב הלכת שלהם באותו כיוון, אך לשני כוכבי הלכת הללו יש גם כמה ירחים שמקיפים אותם בכיוון הפוך. גם במקרים אלה החוקרים סבורים כי הירחים ה"סוררים" הם שרידים של תאונות קוסמיות – אולי של ירחים שהתפרקו בהתנגשות עם ירח אחר, או עם גוף אחר שנכנס למסלולם. רבים מהירחים של שני כוכבי הלכת האלה קטנים יחסית, בסך הכל בגודל קילומטרים אחדים, ואפילו קטנים מכדי לקבל את הצורה הכדורית. יכול מאוד להיות שהירחים הקטנים הם תוצרים של התנגשויות בין ירחים או גופים אחרים, ואולי כאלה שפשוט חלפו סביב צדק במהירות מתאימה, ונלכדו במסלול סביבו בזכות הכבידה שלו. על פי חלק מההשערות, זה גם מקורם של שני הירחים הזעירים של מאדים, דימוס ופובוס, שהיו אסטרואידים או שרידים של התנגשות בין אסטרואידים, בטרם נלכדו בכבידה של כוכב הלכת השכן שלנו. 

חריג נוסף מהכללים זוהה במערכת השמש שלנו בשנת 2017: עצם באורך כמה מאות מטרים שחלף פה במהירות, וככל הנראה יצא ממערכת השמש שלנו, כך שאינו מקיף אותה, ולפי מיטב ידיעתנו אינו מקיף שום כוכב אחר, למרות שהוא מסתובב סביב עצמו במרץ רב, בשלושת צירי הסיבוב. העצם, שקיבל את השם אומואמואה (ʻOumuamua) הגיע, לפי חישובי מהירותו, מחוץ למערכת השמש, ורק עבר אצלנו לזמן קצר, מותיר שובל ארוך של תיאוריות בדבר מקורו: מחלק של שביט שהתפרק, דרך שריד של כוכב לכת שנקרע לגזרים ועד ספינת חייזרים שיצאה משליטה. בהנחה הסבירה מאוד שאכן מדובר בעצם טבעי, ולא בתוצר של תרבות חוצנית מתקדמת, אכן נראה שהוא עבר אצלנו מהר מכדי להיכנס למסלול סביב השמש. אז נכון, כרגע כנראה הוא אינו מקיף שום שמש אחרת, אבל בלוח הזמנים הקוסמי ה"כרגע" שנראה לנו נצחי הוא רק הרף עין. אולי אומואמואה יגיע עוד כמה אלפי שנים למערכת שמש אחרת, אחרי שיאבד מהירות, וייכנס למסלול שם, ואולי הוא ימשיך לנדוד עוד כמה מיליוני שנים לפני שימצא את מסלולו, אם לא יתנגש עד אז במשהו אחר, וייזרק לנתיב חדש או יתרסק כליל. 

אורנוס כמעט ומסתובב על צידו ולנוגה כיוון סיבוב הפוך. נטיית ציר הסיבוב, כיוון הסיבוב ומשך היממה של כוכבי הלכת במערכת השמש | Siberian Art, Shutterstock

שעת נעילה

גם הירח הגדול והיפה שלנו מציג התנהגות שבמבט ראשון עלולה להיראות כסטייה מהכללים. לירח יש צד שתמיד פונה אלינו, אל כדור הארץ, וצד רחוק – שמכונה לעיתים בטעות "הצד האפל" – שלעולם אינו פונה אלינו. האם זה אומר שהירח אינו מסתובב סביב עצמו? לאו דווקא, אלא שהוא נמצא במצב שבו משך הסיבוב העצמי שלו זהה למשך ההקפה שלו סביב כדור הארץ - כ-29 ימים. תופעה כזו מכונה "נעילת גאות" (Tidal locking), או ליתר דיוק "הקפה סינכרונית" שנוצרת עקב כוחות הגאות, או פיזור לא אחיד של המסה באחד הגופים. למעשה היא נפוצה למדי. לא רק הירח שלנו נמצא בנעילת גאות, אלא גם שני ירחי מאדים שהזכרנו, ולא מעטים מהירחים של צדק ושבתאי, ירחים של אורנוס ונפטון, וגם כארון, ירחו הגדול של פלוטו, שכבר אינו נחשב כוכב לכת, אלא כוכב לכת ננסי. לא רק ירחים יכולים להיות בנעילת גאות, אלא אפילו כוכבי הלכת עצמם. כוכב הלכת חמה, הקרוב לשמש, נמצא בסוג של נעילה עימה. גם אם מבחינה פיזיקלית אין מדובר בנעילת גאות טהורה אלא במצב המכונה "תהודה מסלולית", התוצאה היא שצד אחד של חמה תמיד פונה לשמש, והצד האחר שלו תמיד מופנה הלאה ממנה. התופעה אינה מוגבלת למערכת השמש שלנו, והחוקרים סבורים למשל שכוכב הלכת המסקרן פרוקסימה קנטאורי b, שהתגלה לפני כמה שנים סביב השמש השכנה שלנו, גם הוא מצוי עימה בנעילת גאות. 

אם רק במערכת השמש הצנועה שלנו אפשר למצוא כל כך הרבה תופעות משונות, וסטיות מכללי הסיבוב המקובלים, אפשר רק לשער איזה מגוון עצום של סביבונים חגים להם במרחבי שביל החלב ובגלקסיות אחרות. יש גם תופעות רבות שאנו עדיין לא יודעים להסביר, כמו מהירות הסיבוב החריגה לכאורה של גלקסיות מסוימות, שמקורה עשוי להיות במה שאנו מכנים כיום "חומר אפל". 

אבל מה שיפה הוא שלכל החריגות והתופעות הללו, כמו גם לכללים עצמם, יש הסברים מדעיים – גם אם איננו יודעים את כולם עד תום. בינתיים. אנו יכולים להיות בטוחים בכך שקיים הסבר, משום שבסופו של דבר, כל גרמי השמיים, מהאסטרואיד הזעיר ביותר ועד לצבירי הגלקסיות הענקיים, מצייתים לאותם חוקי פיזיקה. גלילאו, שאיתו התחלנו כאן, התייחס באמרתו המפורסמת לארץ עצמה, כשניסה להפריך את התפיסה שהיא נחה במקומה והכל סובב סביבה, אבל כיום אנו יודעים – בין השאר בזכותו – שהיא חלה על כל גרמי השמיים: ואף על פי כן – נוע תנוע.