הסיפור של הגפרור

צפו בסרטון האנימציה שהכנו במיוחד לקראת ל'ג בעומר – חג המדורות והאש:

גפרור חומצה

היכולת להבעיר אש נחשבת אחד ההישגים הראשונים של האנושות ויש עדויות לשימוש מבוקר שעשה האדם הקדמון באש עוד לפני 800 אלף עד מיליון שנה. אולם עד להמצאת הגפרור הייתה הבערת האש משימה קשה שדרשה מיומנות מיוחדת ומאמץ רב.

במשך אלפי שנים חיפשו אנשים דרכים קלות ומהירות יותר להבעיר אש. פה ושם הושגו הצלחות, אך הדרך לא באמת הייתה קלה. פריצות דרך של ממש הגיעו רק עם התבססותה של הכימיה המודרנית, בתחילת המאה ה-19 באירופה, שם הומצאו הגפרורים.

את הגפרור הראשון הניצת מעצמו המציא ז'אן שאנסל (Chancel) הצרפתי בשנת 1805. הגפרור היה מורכב מקיסם עץ שעל ראשו חומר בשם כלורט האשלגן (KClO₃), שידוע גם בכינויו מלח ברתולטי (Berthollet's Salt), מעורבב עם סוכר, גופרית וגומי. הוא התלקח כאשר ראש הגפרור נטבל בתוך בקבוקון קטן של חומצה גופרתית מרוכזת. אפשר לראות את תגובת ההתלקחות המרהיבה בסרטון הזה:

בגפרור הראשוני הזה, האש נוצרה בגלל תגובה כימית בין חומצה גופרתית מרוכזת (H₂SO₄) לכלורט האשלגן, היוצרת חומצה כלורית (HClO₃), לפי התגובה הכימית הבאה:

2KClO₃ + H₂SO₄ → 2HClO₃ + K₂SO₄

החומצה הכלורית היא מחמצן חזק מאוד, פעיל מאוד ולא יציב. כל מגע שלה עם חומר אורגני דליק, למשל סוכר או גומי, גורם לתגובה כימית נמרצת מאוד שפולטת חום רב ויוצרת להבה.

ה'גפרור' הזה נמכר ברחבי אירופה בהצלחה במשך עשרות שנים. הבריטי סמואל ג'ונס (Jones) שכלל את ההמצאה כך שהגפרור כלל מעין בועת זכוכית קטנה מלאה בחומצה גופרתית ועטופה בכלורט האשלגן ונייר. כדי להצית את הגפרור של ג'ונס היה צריך לנפץ את בועת הזכוכית עם החומצה.

על אף השכלולים הללו, הגפרורים הללו היו בעיתיים: חומצה גופרתית מרוכזת היא חומר מאוד לא סימפטי, הגורם לכוויות כימיות קשות במגע עם העור. ולכן מדענים וממציאים המשיכו לחפש תחליפים בטוחים יותר.

גפרורי החיכוך

הכימאי והרוקח האנגלי ג'ון ווקר (Walker) נחשב למי שהמציא את "גפרורי החיכוך" – שאופן פעולתם מאוד דומה לגפרורים של ימינו – הם נדלקו על ידי חיכוך הגפרור במשטח מחוספס. במשך מספר שנים חיפש ווקר דרך פשוטה להדלקת אש. בזמנו היו ידועות כבר תערובות חומרים שמתפוצצות כאשר מכים בהם בחוזקה. הוא מצא במקרים רבים פיצוץ הוא מהיר מדי, ולא מצליח להדליק מקלון. אחרי ניסיונות רבים הוא הצליח להאט מעט את התגובה הכימית וליצור את גפרור החיכוך הראשון בתחילת המאה ה-19. הגפרורים שלו היו קיסם עץ המצופה בתערובת של כלורט האשלגן (שהיה קיים גם בגפרור הראשון של שאנסל(, אנטימון גופרתי, חומר דליק שהגיב עם כלורט האשלגן בפיצוץ, וגופרית שמיתנה את התגובה. התערובת התלקחה באיטיות ואיפשרה לקיסם העץ להתלקח. הצתת הגפרור בוצעה על ידי חיכוך הראש שלו בפיסה של נייר זכוכית. אבל הגפרורים שלא לא היו כל כך מוצלחים. ולפי רשימותיו שלו הוא מכר רק 168 קופסאות במשך שלוש שנים...

אייזק הולדן (Holden) הבריטי שכלל את המצאתו של ג'ונס בשנת 1829, והגפרורים שהוא פיתח החלו להימכר תחת המותג 'לוציפר' ברחבי אירופה. גם לגפרורים אלה היו בעיות: מצד אחד הם לא נדלקו בקלות, מצד שני – כאשר הם נדלקו זה היה בתגובה אלימה שנטתה להעיף גיצים וכדורי אש לכל עבר. גם הריח שלהם לא היה נעים.

הכנסת הזרחן לגפרורים

גפרורי הלוציפר יצאו משימוש כמעט באותה מהירות שבה נכנסו לשוק, עם הכנסת הזרחן לגפרורים בשנת 1830 על ידי הצרפתי שארל סוריה (Sauria) – פעולה שהייתה פריצת הדרך האמיתית בהמצאת הגפרור. הזרחן הוא יסוד כימי עם תכונות מיוחדות: הוא מגיב עם החמצן שבאוויר ומתלקח מעצמו די בקלות – בלי שמישהו הצית אותו. בטמפרטורת החדר הוא מגיב במתינות באופן שגורם לו לזהור / לזרוח ומכאן שמו (גם בעברית וגם בלועזית). כאשר הטמפרטורה עולה ל-34 מעלות בלבד הזרחן מתלקח. טמפרטורה זאת נקראת נקודת ההתלקחות או נקודת ההצתה העצמית של הזרחן. זאת הטמפרטורה הנמוכה ביותר שבה מתלקח החומר מעצמו בסביבה אטמוספרית רגילה, זאת אומרת בתנאי המחיה הרגילים שלנו.

בגלל נקודת ההתלקחות הנמוכה של הזרחן הוא משמש חומר מעולה להצתת אש בקלות.
סוריה פשוט החליף בזרחן את האנטימון הגופרתי שהיה בגפרורי החיכוך של ווקר. הגפרורים הללו מוצלחים מאוד מבחינת קלות ההצתה. אבל גם להם היו חסרונות רציניים: הם נדלקו בקלות אפילו מחיכוך קל, למשל ניעור חזק מדי של הקופסה. הם גם התלקחו מעצמם כאשר הטמפרטורה עלתה על 34 מעלות – זה נדיר יחסית באירופה, אך לא שימושי בארצות חמות. הכי גרוע – הזרחן שהשתמשו בו הוא חומר רעיל ביותר. עשירית הגרם ממנו יכולה לגרום למותו של אדם ובליעה של ראשי גפרורים הפכה לשיטת התאבדות נפוצה באירופה. מי שנפגע באופן החמור ביותר היו פועלי הייצור של הגפרורים, שהחלו לסבול ממחלות קשות עקב חשיפה כרונית לזרחן.

מלבן לאדום

גם כאן המחקר המדעי נרתם לפתרון הבעיה. בשנת 1850 גילה הכימאי האוסטרי אנטון פון-קריסטלי (von Kristelli) כי כאשר חושפים זרחן רגיל לאור השמש או מחממים אותו בהדרגה ל-250 מעלות בסביבה נטולת חמצן, מתרחש בו שינוי כימי ניכר: הוא הופך לצורה אחרת של זרחן הנקראת זרחן אדום. הזרחן האדום יציב הרבה יותר: הוא מתלקח מעצמו רק בטמפרטורה של 240 מעלות במקום 30, והוא גם לא רעיל כמו הזרחן הלבן.

מהבחינה הכימית, בזרחן הלבן – אטומי הזרחן מחוברים יחד ליצירת מולקולות קטנות ופעילות של ארבע אטומים הקשורים יחד (P₄), בזרחן אדום האטומים קשורים יחד ליצירת שרשרת ארוכה יציבה (פולימר של זרחן) כפי שרואים בסרטון 2:19 דקות מתחילתו. צורות ההופעה השונות של היסוד זרחן, דומות קצת לתופעה המתרחשת ביסוד פחמן - שגם הוא יכול להופיע בטבע בצורות שונות: יהלום, גרפיט, פולרנים ועוד.

בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 החלו להעביר במדינות רבות בעולם חוקים. שאסרו את השימוש בזרחן לבן בגפרורים. בשנת 1910 השימוש בהם כבר היה אסור ברוב מדינות העולם.

שביתת פועלות במפעלי הגפרורים בבריטניה ב-1888, בדרישה להפסיק את השימוש בזרחן לבן | מקור: ויקיפדיה, נחלת הכלל

גפרורי הבטיחות

הפיתוח החשוב האחרון התרחש בשנת 1855 אז הציגו האחים השוודים לונדסטרום (Lundström) בתערוכה עולמית בפריז גפרורים בייצור תעשייתי מהסוג שבו אנחנו משתמשים עד היום. הם שכללו פטנט משנת 1844 של שוודי אחר, גוסטף פש (Pasch), 50 שנה אחרי המצאת הגפרור הראשון!

הגפרורים הללו נקראים גפרורי בטיחות. לא רק שהם השתמשו בזרחן אדום יציב, הם גם העבירו אותו מראש הגפרור אל משטח החיכוך שעל הקופסה. הפרדת החומר הדליק העיקרי משאר רכיבי הגפרור היה מה שיצרו את הבטיחות הרבה של גפרורים אלו, שנדלקים באיחוד של הגפרור עם משטח החיכוך ולא בחיכוך אלו עם אלו. אלו הגפרורים בהם אנו משתמשים היום.

ברשימה למטה אפשר לראות את ההרכב של גפרורי הבטיחות (יש נוסחאות קצת שונות ליצרנים שונים) במעבר על רשימת הרכיבים אפשר לראות שרידים 'אבולוציוניים' של כל הגפרורים שקדמו להם:

יצרני גפרורים שונים עשויים להשתמש בהרכבים מעט שונים של חומרים, אולם כל גפרור חייב להכיל מלח ברתולטי (כלורט האשלגן), גופרית וזרחן.

ספק האנרגיה להדלקת הגפרור הוא השפשוף: בעקבות חיכוך ראש הגפרור בשטח השפשוף של הקופסה, חלק קטן מהזרחן האדום הופך ללבן - שכאמור מתלקח בקלות, ומיצר חום שגורם לשחרור חמצן (O₂) מהחומרים המחמצנים המכסים את ראש הגפרור, בעיקר מכלורט האשלגן. התהליך פועל לפי התגובה:

2KClO_3(s) → 3O_2(g) + 2KCl_(s)

החמצן הזה מדליק חלקית גם את הזרחן האדום שבמשטח החיכוך, ובעיקר האנטימון הגופריתי. הם בתורם מציתים את הגופרית שבראש הגפרור, שבוערת ביתר שאת עקב המשך שחרור החמצן מהמחמצנים. לבסוף נדלק גם הקיסם עצמו, ובעירתו מואצת בזכות שחרור החמצן מהמחמצנים.

קיסם העץ של הגפרור מצופה בסוג של שעווה כדי להבטיח שהלהבה תתקדם מראש הגפרור אל העץ. מקלון העץ טבול באמון זרחתי (NH₄)₃PO₄, חומר מעכב בעירה הגורם לעץ לכבות מהר בלי להשאיר גחלת.

גפרורי 'הדלק בכל מקום'

בשנת 1899 המציאה חברה בריטית גפרורים המכונים strike-anywhere – שנדלקים בחיכוך עם כל משטח, כמו גפרורי הזרחן הלבן המקוריים. גפרורים אלו נפוצים מאוד בארצות הברית, במדינות עולם שלישי וכן כציוד למחנאות. במקום הזרחן הלבן הרעיל, נעשה בהם שימוש בתרכובת של זרחן וגופרית (P₄S₃) שמתלקחת בקלות בחיכוך עם כל משטח שהוא, וגם היא, כמו הזרחן האדום, אינה רעילה.