הפחד מפניהם, הקשר המפתיע לטרמיטים, וכוח העל הסודי שטמון באחוריהם. בניגוד לדעה המקובלת, התיקנים אינם אויבי האנושות, אלא סדרה גדולה של אלפי חרקים שרק אחדים מביניהם עלולים להזיק לנו – וגם זה רק בעקיפין
עם בוא הקיץ מתחילה גם עונת התיקנים, הלוא הם "הג'וקים" שמעוררים ברבים מאיתנו תחושת סלידה עמוקה ולעיתים אף פחד. לכן זה זמן מצוין ליישר את ההדורים עם היצורים המושמצים האלה, ולהכיר את עולמם.
כשאנחנו אומרים "תיקנים" אנו מתכוונים לבני סדרת התיקנאים (Blattodea), סדרת חרקים הקרובה לגמלי שלמה. מדובר בקבוצה קדומה, שהתפתחה ביערות המחט האדירים של תור היורה, בתחילת ימי הדינוזאורים, לפני כ-200 מיליון שנה. עם זאת, מאובנים של יצורים דמויי תיקן, שאולי היו אבות אבותיהם של התיקנים המודרניים של גמלי שלמה, ידועים כבר מעידן הפרם, לפני כ-320 מיליון שנה.
כיאה ליצורים קדמוניים, מבנה גופם של התיקנים פשוט, ומזכיר קבוצות חרקים אחרות: שני זוגות כנפיים, לסתות מותאמות ללעיסה, רגליים מותאמות לריצה וכן הלאה. המבנה הזה, המתאים לבתי גידול מגוונים, סייע כנראה לתיקנים לשרוד גם נוכח השינויים הרבים שחלו בעולם מאז ראשית קיומם ועד היום.
שמם העברי מגיע מהתיק: מבנה בצורת ארנק שנקבות התיקנים מייצרות מחלבונים. התיק מכיל תטולה של כמה עשרות ביצים ומגן עליהן מפני טורפים וטפילים. כשהביצים בוקעות, הלחץ בתוך התיק גורם לו להיפתח בתפר שבחלקו העליון, והצעירים (המכונים נימפות) יוצאים לעולם.
הנימפות דומות בצורתן לבוגרים, ניזונות מאותם דברים וחיות באותו בית גידול כמו הבוגרים. ההבדל העיקרי הוא שהנימפות לא מסוגלות לעוף. הכנפיים מופיעות רק אחרי שהתיקן עבר את ההתנשלות האחרונה שלו והגיע לבגרות. מחזור החיים הזה, שנקרא גלגול חסר, נחשב גם הוא לצורת התפתחות קדומה יותר מגלגול מלא (מחזור של ביצה-זחל-גולם-בוגר), שרואים אצל רוב מיני החרקים.
שמים את כל הביצים בתוך תיק אחד, המגן עליהן. תיק הביצים של תיקנחול | צילום: איגור ארמיאץ' שטיינפרס
כוחות על
מרבית התיקנים הם יצורים אוכלי כל (אומניבורים) או אוכלי רקב. הם פעילים בעיקר בחושך, כך שלרוב נראה אותם יוצאים לפעילות בלילה, אם בכלל. בפועל רוב מיני התיקנים לא אוהבים לצאת מהמסתור שלהם, שכן הם מפגינים תיגמוטקסיס (thigmotaxis) – משיכה למגע. לכן הם יישארו בדרך כלל בבתי גידול שבהם גופם נמצא במגע עם הסביבה מכל צדדיו. דוגמאות לכך יכולות להיות עלווה יבשה מתחת לעצים, מחילות, חול או סדקים צרים.
בסביבות כאלה, חוש הראייה אינו יעיל במיוחד, כך שהתיקנים פיתחו חוש מגע מפותח, וכן חוש כימי ("ריח") חד. החושים האלה משמעותיים גם בתקשורת בין פרטים. איברי חוש חשובים הם המחושים שעל ראשם של התיקנים, שמגיעים לאורך ניכר במינים רבים.
בצד האחורי של גוף הג'וק נמצא זוג איברי חישה נוספים: הגנובתנים (cerci). הם פועלים בצורה דומה למחושים, אך יש להם יכולת נוספת המזכירה את "כוח העכביש" של ספיידרמן. הגנובתנים מסוגלים לחוש בשינוי בלחץ האוויר הנובע מתנועה פתאומית מאחוריהם, למשל התקרבות של עיתון מגולגל. במקרה כזה הם שולחים לרגליים פקודה ישירה להתחיל לרוץ, בלי לערב את המוח. כך התיקן יכול לברוח מסכנה עוד לפני שהוא מבחין בה.
גם זו סוג של חיית מחמד, ואפשר אפילו ללטף. התיקן הלוחש הענקי ממדגסקר | צילום: Science Photo Library
תיקנים מכל מיני סוגים
אולי אתם מדמיינים עכשיו את הג'וק שראיתם אתמול בחדר המדרגות, אך למעשה התיקנאים הם סדרה הכוללת מעל 4,000 מינים, ולא כולם דומים זה לזה. רוב המינים חיים באזורים הטרופיים, בעיקר ביערות. הם ממלאים גומחה אקולוגית של מפרקי חומר אורגני ואינם נכנסים למגורי אדם. יש ביניהם מינים קטנים בעלי צבעים בוהקים, המשתווים ביופיים לפרפרים. מינים אחרים מזכירים ענקים משוריינים וחסרי כנפיים, וחיים במושבות תת-קרקעיות. קיימים גם תיקנים בני משפחת התיקנחוליים, שצורתם העגולה מאפשרת להם לשחות בתוך חול. בדומה למינים טרופיים רבים אחרים, חלק ממיני התיקנים נתונים כיום בסכנת הכחדה.
תיקנים רבים נוח למדי לגדל בשבי. בשל כך יש מיני תיקנים, כמו התיקן הלוחש ממדגסקר, שהפכו לחיות מחמד – הם עדינים מאוד ואפשר ללטף אותם. יש מי שמגדלים מינים אחרים כמזון עבור חיות מחמד טורפות, כמו לטאות. במינים נפוצים מסוימים עושים שימוש כחיות מעבדה, בעיקר בחקר המוח וההתנהגות.
בנוסף, בעשורים האחרונים התגלה כי סדרת הטרמיטים – חרקים חברתיים מתוחכמים הדומים שטחית לנמלים – היא למעשה קבוצה מתמחה של תיקנים. הוספת 3,000 מיני הטרמיטים כמעט הכפילה את סדרת התיקנאים, אולם הטרמיטים ראויים לכתבה משל עצמם ולא נרחיב עליהם כאן.
מימין למעלה בכיוון השעון: תיקנחול, תיקן אמריקאי, תיקן יערות אוסטרלי, ותיקן ממשפחת התיקנים הענקיים | צילומים: איגור ארמיאץ' שטיינפרס
אורחים לא קרואים
בישראל חיים כמה וכמה מיני תיקנים שאפשר לפגוש בטבע, דוגמת התיקנחול המצרי (Polyphaga aegyptiaca), שהוא חרק חופר בלתי מזיק הנפוץ בשדות ובחצרות בלילות קיץ. לקושי גדול יותר אחראים כמה מיני תיקנים שהפכו למלווי אדם, כלומר הם חיים בעיקר בבתי גידול מלאכותיים, כולל בתוך הבית.
בישראל פוגשים לרוב שני מינים קטנים יחסית: תיקן הבתים (Supella longipalpa), והתיקן הגרמני (Blattella germanica), וכן מין אחד גדול יותר: התיקן האמריקאי (Periplaneta americana). כולם מינים ממוצא טרופי שהתפשטו לכל רחבי העולם. התרבות האנושית מספקת להם מזון, מקומות מסתור, וגם טמפרטורה ולחות מתאימות. בארצות רבות הם שורדים את החורף רק בזכות החימום בתוך הבתים. לפעמים נמצא אותם ואת תיקיהם במקומות חשוכים ולחים בבית – למשל, מתחת לכיור – המדמים את קרקעית יער הגשם שבה חיו אבותיהם.
הגדול מבין התיקנים הנפוצים בישראל, ומושא לפחד ותיעוב לא ממש מוצדקים. תיקן אמריקאי | צילום: איגור ארמיאץ' שטיינפרס
הנזק הישיר שגורמים התיקנים הוא מועט. אין להם עוקץ והם אינם נוהגים לנשוך אנשים. הם אכן אוכלים את האוכל שלנו אם הם מצליחים להגיע אליו, ואף מכרסמים לפעמים אריזות נייר וקרטון. הנזק העיקרי שלהם הוא עקיף, ומתבטא בהעברה בלתי מכוונת של חיידקים. מאחר שהם אכלנים לא בררניים, התיקנים ניזונים מהפח ומהמזווה גם יחד, ולכן עלולים לזהם מוצרי מזון. בנוסף, חלבונים מסוימים בשלד התיקן עלולים לעורר תגובה אלרגית אצל חלק מבני האדם. חסימת הגישה של תיקנים למזון יכולה לסייע במניעת רוב נזקיהם.
בנוסף, בסביבת הבית קיימים מינים שטורפים תיקנים. יש כמובן גם רעלים שאפשר לפזר בבית כדי להדביר את האורחים הלא קרואים. עם זאת, קצב האבולוציה המהיר של החרקים האלה מאפשר לתיקנים לפתח לא פעם עמידות לחומרי הדברה שנועדו להשמיד אותם. ויש גם הדברה ביולוגית. בישראל נפוצות לדוגמה צרעות טפיליות ממשפחת הצרתיקניים (Evaniidae), שמטילות את ביציהן בתיקי התיקנים, והזחלים הבוקעים מהן ניזונים מביצי התיקנים ומחסלים אותן.
אז כן, בין אלפי מיני התיקנים נמצא גם אי אילו מינים מזיקים – גם אם הפחד והתיעוב שהם מעוררים יוצא לפעמים מכל פרופורציה. אבל הם הרבה יותר מסתם מזיקים – מדובר ביצורים קדמוניים, מגוונים, סתגלתנים, בעלי יכולות מיוחדות, ואולי כדאי שנשלים עם העובדה שהם יחלקו איתנו את העולם הזה כל עוד נתקיים בו.
