לבקש סליחה
גם מהטבע

השנה האחרונה הייתה לא פשוטה. עבור רבים היא הדגישה את החשיבות של לקיחת אחריות ושל ערבות הדדית במסגרת תהליכי התיקון והשיקום הנחוצים כל כך לחברה שלנו. למרבה הצער, גם בתקופה הקשה הזאת, שבה כולנו התרכזנו במשבר המדיני והפוליטי הבוער, משבר האקלים לא קפא על שמריו. הוא המשיך להתעצם, חולל אסונות טבע, פגע פגיעה קשה בקהילות שלמות ברחבי העולם ושבר שוב ושוב את שיאי החום, בעוד פליטת גזי החממה נמשכת ללא הפוגה.

יום הכיפורים הוא הזדמנות לעצור לחשבון נפש ולבקש סליחה אישית וציבורית בנושאים החשובים לחיינו, לרבות משבר האקלים. בקשת סליחה מתחילה בהכרה בפגיעה שנעשתה ובלקיחת אחריות על חלקנו בה. ללא קבלת האחריות לא נוכל לצפות לסליחה מעצמנו או מהזולת, ונתקשה לתקן את המצב. כחברה, כולנו חולקים באחריות למשבר האקלים. אך עלינו לדאוג שהאחריות המשותפת הזאת תתחלק באופן הוגן בין מגזרי החברה, ולא תוביל להאשמה עצמית מוגזמת או לגלגול אחריות הרסני.  

משבר האקלים לא קפא על שמריו. מפה שמראה את הטמפרטורות העולמיות מיוני 2023 עד מאי 2024, בהשוואה לממוצע של 1991-2020. הצבע האדום מראה שרוב העולם הפך לחם הרבה יותר | Copernicus Climate Change Service/ECMWF

טביעת אחריות

אחד הכלים המרכזיים לבחינת האחריות למשבר האקלים הוא טביעת הרגל הפחמנית, או המִדְרַך הפחמני (carbon footprint). לכאורה מדובר ברעיון פשוט: פחמן דו-חמצני ויתר גזי החממה הם אלה שגורמים למשבר האקלים, ולכן מי שפלט אותם אחראי למשבר. ככל שמדינה, חברה, תהליך או מוצר פולטים יותר גזי חממה, טביעת הרגל הפחמנית שלהם גדולה יותר, וכך גם גדלה האחריות שלהם למשבר.

מדענים, כלכלנים ומהנדסים שכללו במשך שנים את השיטות למדוד ולהעריך את טביעת הרגל הפחמנית. נכון לעכשיו אנו מבינים היטב מהם המקורות של גזי החממה שמחממים את העולם, ועד כמה נוכל לצמצם את הפליטות הללו אם ננהג אחרת כחברה. עם זאת, ההגעה להסכמה חברתית על המשמעות של נתוני הפליטות היא עניין מורכב יותר. 

אחד האתגרים הגדולים בדרך לפתרון משבר האקלים הוא הצורך לגבש הסכמה רחבה בין מנהיגי העולם. כל מנהיג של מדינה אחראי מתוקף תפקידו לכלל פליטות גזי החממה שמקורן בארצו, ומחזיק ביכולת לצמצם אותן על ידי אימוץ של החלטות מדיניות שונות, מהטלת הגבלות או מיסים על גופים מזהמים ועד השקעה ישירה בפתרונות כמו ייצור חשמל מאנרגיה מתחדשת במקום חשמל מדלקי מחצבים. בנוסף, אף על פי שכל צמצום של פליטות מועיל לסביבה, נחוצה פעולה עולמית משותפת כדי לעצור את התחממות העולם ולמנוע את ההשלכות החמורות ביותר של תהליכי שינוי האקלים.

ניתן לצמצם את פליטות גזי החממה על ידי אימוץ של החלטות מדיניות שונות, מהטלת מיסים על גופים מזהמים ועד השקעה ישירה בפתרונות כמו ייצור חשמל מאנרגיה מתחדשת. אדם מתקין לוח סולרי | Shutterstock, Quality Stock Arts

הבעיה היא שלצעדים הנחוצים יש מחיר כלכלי ופוליטי, ומנהיגים רבים נוטים לפרש אפילו את הנתונים הברורים ביותר באופן שיאפשר להם להתחמק מאחריות ולגלגל אותה הלאה למדינות אחרות. כך בדיוק חיסל נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש בשנת 2001 את היוזמה החשובה בעולם דאז לצמצום פליטות, אמנת קיוטו, באומרו, "אני מתנגד לפרוטוקול קיוטו כי הוא פוטר מאחריות 80 אחוז מהעולם, כולל מרכזי אוכלוסייה גדולים כמו סין והודו, ויגרום נזק חמור לכלכלת ארצות הברית. ההצבעה של הסנאט, 95-0, מראה שיש הסכמה ברורה שפרוטוקול קיוטו הוא אמצעי לא הוגן ולא יעיל להתמודדות עם החששות מפני שינויי האקלים העולמיים". 

למרות הצהרת בוש, ארצו הייתה אחראית באותה שנה כמעט לרבע מכלל פליטות הפחמן הדו-חמצני של כל מדינות העולם יחד – שישים אחוז יותר מסין ופי שישה יותר מהודו. ומעבר לכך, בהצהרתו בוש התנער למעשה מאחריות ארצו על פליטותיה בעבר, והתעלם מאי-השוויון העצום בהיקף הפליטות לנפש. אמנת קיוטו התמקדה במדינות העשירות משום שהן היו אלה שפלטו את רובם המכריע של גזי החממה בעקבות תהליך התיעוש הנרחב שעברו מאז המאה ה-18, ועל כן הן גם היו אלה שהחזיקו ביכולת המעשית לבלום את המשך ההתחממות הנוכחית. 

אחת הבעיות עם פליטת פחמן דו-חמצני לאוויר, היא שההשפעה המחממת שלו נמשכת מאות שנים לפחות אחרי פליטתו. מחזור הפחמן, שבו פחמן דו-חמצני נפלט לאטמוספרה, מתקבע מחדש בקרקע, בסלעים, במים ובצמחייה וחוזר חלילה, מורכב מכמה וכמה תהליכים. רק האיטיים שבהם ירחיקו לחלוטין את עודפי הפחמן מהאטמוספרה. לדברי האוקיינוגרף דיוויד ארצ'ר (Archer) מאוניברסיטת שיקגו, "פחמן דו-חמצני שנפלט בשריפת דלקי מחצבים נשאר באטמוספרה במשך כמה מאות שנים, ורבע ממנו נשאר שם כמעט לנצח".

אף על פי שסין לבדה פולטת כיום יותר פחמן דו-חמצני מכל מדינה אחרת בעולם, אם נסכם את פליטותיה במאות השנים האחרונות הן תהיינה רק כ-13 אחוז מכלל הפליטות המצטברות של מדינות העולם. תרומתן של ארצות הברית או אירופה להצטברות הפחמן הדו-חמצני באטמוספרה כפולה מכך. והודו? היא אחראית לכשלושה אחוזים בלבד מכלל הפליטות המצטברות, למרות היותה המדינה המאוכלסת ביותר בעולם.

המדינות העשירות פלטו הכי הרבה פחמן לאורך ההיסטוריה, ורוב המדינות האחרות הוסיפו אחוזים בודדים בלבד לסכום הכולל | תרשים: מתוך Our world in data

פליטות לנפש

בשעה שהנשיא בוש התלונן על פגיעה בכלכלת ארצו – הכלכלה החזקה ביותר בעולם – כארבעים אחוז מתושבי סין והודו, כמעט מיליארד אנשים, סבלו מעוני קיצוני והשתכרו פחות מ-2.15 דולר אמריקאי ליום, כפי שמלמד קו העוני העולמי. מדד פליטות שלא מתחשב בכמות התושבים של כל מדינה אינו מייצג נאמנה את המציאות, ולכן איננו הוגן.

לכאורה ישראל, או כמעט כל מדינה אחרת בעולם, יכולה לזהם ללא חשבון ולהסיר מעצמה אחריות בטענה שסך פליטותיה קטן ושולי לעומת אלה של סין או ארצות הברית הענקיות. אך למעשה מרבית הפליטות בעולם התרחשו במדינות "לא חשובות". מדד הוגן יותר לבחינת השפעתן של מדינות הוא כמות הפליטות לנפש. בנוסף, אם מדינה כמו ישראל רוכשת מוצרים שיוצרו במדינות אחרות, ראוי לייחס גם לישראל אחריות כלשהי על גזי החממה שנפלטו בעת הייצור, ולא רק למדינה המייצרת, שכן הם יוצרו עבורנו ואנחנו נהנים מהם.

אם ניקח את כלל פליטות הפחמן כיום בעולם ונחלק אותן באוכלוסיית העולם כולו, נקבל כמעט חמש טונות של פחמן דו-חמצני לאדם בשנה. אך החלוקה רחוקה מלהיות מאוזנת. בישראל, הפליטה הכוללת עומדת על כמעט תשע טונות של פחמן דו-חמצני לאדם בשנה; במדינות האיחוד האירופי: כשמונה טונות לאדם, ואילו בארצות הברית היא עומדת על כ-16 טונות; סין הצליחה למגר את העוני הקיצוני בארצה, אך הפליטות שלה עלו בתוך כך לכשבע טונות פחמן דו-חמצני לאדם בשנה; והודו, הסובלת מעוני רב, פולטת פחות משתי טונות פחמן דו-חמצני לאדם בשנה. כלומר, חלקה היחסי של ישראל ושל יתר המדינות העשירות במשבר האקלים הוא גבוה בהרבה מחלקן היחסי באוכלוסיית העולם, וכך גם העול המוסרי והמעשי המוטל עליהן.

חלקה היחסי של ישראל ושל יתר המדינות העשירות במשבר האקלים הוא גבוה בהרבה מחלקן היחסי באוכלוסיית העולם. פליטות הפחמן הדו-חמצני במדינות שונות, ביחס לאוכלוסייה שלהן | תרשים: מתוך Our world in data

אחריות הצרכן

לכולנו יש אחריות על משבר האקלים, ועלינו לעשות כל שביכולתנו כדי לצמצם אותו. אחת הגישות מייחסת לכל אחד מאיתנו טביעת פחמן אישית הנגרמת מסך פעילותנו, וקוראת לנו "לתרום את חלקנו" ולהפחית את טביעת הפחמן האישית. עם זאת, התמקדות בפליטות אישיות בלבד עלולה להוביל אנשים להאשים את עצמם יותר מהראוי להם, והיות שאין לה סיכוי לעצור את התחממות העולם ללא פעולה מערכתית וגדולה יותר, היא עלולה לחולל גם תסכול ורגשות שליליים נוספים.

ועם זאת, אכן חשוב שנצמצם את פליטות הפחמן הקשורות באופן ישיר להתנהגותנו, ומדידת טביעת הפחמן יכולה לעזור לנו להתמקד בדברים המשמעותיים. אנו יודעים למשל ששריפת דלק לצורכי תחבורה היא אחד הגורמים המרכזיים לפליטת פחמן דו-חמצני, ושנסיעה במכונית פרטית פולטת באופן יחסי כמות גז חממה כפולה מנסיעה מקבילה באוטובוס ציבורי, ופי ארבעה מנסיעה ברכבת עבור כל קילומטר של נסיעה (passenger-kilometer). לכן, אם נשאיר את המכונית בבית נוכל לצמצם מאוד את חלקנו במשבר האקלים.

חשוב שנצמצם את פליטות הפחמן הקשורות באופן ישיר להתנהגותנו, לצד קריאה לשינויים מערכתיים יותר. אישה נוסעת על אופניים | Shutterstock, NassornSnitwong

הבעיה היא שלאנשים רבים אין גישה לתחבורה ציבורית שהולמת את צרכיהם והם נאלצים להסתמך בעיקר על הרכב הפרטי שלהם. האם ראוי לייחס להם את גזי החממה שנפלטים בנסיעותיהם? ואולי האשמה מוטלת על מקבלי ההחלטות, שלא מקצים די משאבים לפיתוח רשת תחבורה ציבורית זולה ונגישה, ומקשים על הציבור להשאיר את המכונית הפרטית בבית?

זאת ועוד, האם אנו אחראים על פליטות גזי החממה הגלומים בחשמל שאנו צורכים, או שמא האחריות היא על המדיניות הממשלתית שמייצרת עבורנו חשמל בעיקר משריפת פחם וגז? אין ספק שיש לנו אחריות מסוימת, אך במרבית הפליטות הקשורות אלינו חופש הבחירה שלנו מוגבל, ולא אחת אנו נאלצים לבחור למורת רוחנו באפשרות מזהמת.

יעילות האחריות האישית היא מוגבלת, והסתמכות עליה עלולה להסיט אותנו מביצוע השינויים המערכתיים הנדרשים מאיתנו כחברה. עלינו לזכור גם שיש בעלי עניין שמרוויחים מהטלת האחריות על הצרכן, ומטיפוח התפיסה המוטעית לפיה כל הבחירה (והפליטות) נמצאת בידי אנשים פרטיים. חברות הנפט והגז, שמרוויחות מאות מיליארדי דולרים בשנה ממכירת דלקים מזהמים שהם הגורם העיקרי לפליטות גזי החממה, השקיעו כסף רב במסעות פרסום רחבי היקף שנועדו להטמיע בציבור את מושג "טביעת הרגל הפחמנית" בהקשר האישי, וזה עבד.

לדברי בנג'מין פרנטה (Franta), חוקר משפט והיסטוריה של המדע באוניברסיטת סטנפורד, "זהו אחד ממסעות הפרסום המטעים והמצליחים ביותר אי פעם". ג'פרי סופרן (Supran) מאוניברסיטת הארוורד, שחקר את שיטות הפעולה של חברות הנפט והגז, הוסיף כי "לתעשייה הזו יש רקורד מוכח של תקשורת אסטרטגית שמטרתה לבלבל את הציבור ולשבש פעולות לצמצום משבר האקלים. לכן עלינו להיזהר לא ליפול למלכודות הרטוריות שלהם".

בזמן שחברות הנפט והגז מקדמות את התפיסה שהאדם הפשוט אחראי למצב, הן מעסיקות אלפי לוביסטים שפועלים להקשות על מקבלי החלטות ברחבי העולם להוביל את השינוי הנדרש. עם זאת, גם לנו יש דרך לבקש סליחה, לקחת אחריות ולתקן את דרכנו.

התמקדות בטביעת פחמן אישית עלולה לעכב את השינויים המערכתיים הדרושים תוך גלגול אחריות מענקיות הנפט, הממשלות, וחברות נוספות. מודעה שקוראת להפחית את טביעת הפחמן האישית; מודעות דומות מומנו על ידי חברות הנפט והגז | Shutterstock, Afif Ahsan

נקודת מפנה חברתית

אם ברצוננו לקחת אחריות, עלינו לקבל את העובדה שאנחנו פולטים יותר גזי חממה מן האדם הממוצע בעולם, פשוט כי התמזל מזלנו לחיות במדינה עשירה שהתפתחה באופן מסוים, בדומה לשאר הארצות המשגשגות. גם אם נאמץ את כל כוחנו, מרביתנו לא נצליח לקצץ בחצי לבדנו את חלקנו בפליטות, אל עבר הממוצע העולמי. על היעד הדרוש באמת, של איפוס מאזן הפליטות, אין בכלל מה לדבר. מה שאנחנו כן יכולים לעשות זה להניע שינוי מערכתי שיאפשר הפחתה נרחבת של פליטות גזי חממה במדינה כולה, ולא רק את אלה "שלנו". 

הסופר ופעיל הסביבה ביל מקיבן (McKibben) ניסח זאת כך: "נניח שיש לנו כמות מסוימת של זמן וכסף שבאמצעותם נוכל להניע שינוי – נקרא לזה x, כי ככה אנחנו המתמטיקאים קוראים לדברים. החוכמה היא להגדיל את ה-x הזה בעזרת כפל, לא בחיבור. צריך לקחת את חמשת האחוזים מהציבור שאכפת להם באמת ולעזור להם לצבור השפעה שעולה בהרבה על חמישה אחוזים. והתכסיס שיאפשר לזה לקרות הוא הדמוקרטיה".

מקיבן מדגיש שגם מיעוט נחוש יכול, באמצעות פעולות משותפות כמו הפגנות, החתמת אנשים על עצומות, הצבעה בבחירות או השתתפות פעילה בדיונים, להשפיע על מקבלי ההחלטות ולהוביל שינוי רחב היקף. נוסף על פעולה לשינוי המדיניות הציבורית, אנשים פרטיים יכולים גם לפעול ישירות מול המעגלים החברתיים הקרובים אליהם ולעודד את חבריהם לאמץ טכנולוגיות מועילות לסביבה כמו רכב חשמלי או התקנת קולטי שמש על גגות, להסיט את השקעותיהם הכספיות מחברות מזהמות לערוצים רווחיים אחרים, או לפעול לשינוי נורמות חברתיות כמו בזבוז מזון או צריכה מרובה של בשר בקר. במקרים רבים שינוי חלוצי בתחומים האלה יכול ליצור משוב חיובי שבו השינוי מתפשט במהירות בחברה, ומשנה את המציאות. 

גם מיעוט נחוש יכול, באמצעות פעולות משותפות כמו הפגנות, עצומות, הצבעה בבחירות או השתתפות פעילה בדיונים, להוביל שינוי רחב היקף. מפגינים באוסטרליה קוראים לפעולה דחופה לפתרון משבר האקלים | Shutterstock, Holli

ערבות הדדית

מלחמה, מגפה עולמית, משבר כלכלי, או אסון סביבתי – ערבות הדדית היא כלי חיוני להתמודדות עם משברים, לשמירה על חוסן ועל תקווה ולבקשת הסליחה. ברמה ההצהרתית, מדינות העולם מכירות בצורך הזה לכל אורך דיוניהן על צעדים להתמודדות עם משבר האקלים. נוסף על עצם הפעולה המשותפת לצמצום הפליטות, שחלק מהמדינות העשירות כבר הציבו בה לעצמן יעדים שאפתניים למדי, הוחלט אשתקד על הקמת קרן בינלאומית לפיצוי על נזקי משבר האקלים במדינות העניות שצפויות לסבול ממנו במיוחד. אומנם בקרן הופקדה עד כה פחות ממחצית האחוז מהסכום הדרוש, כ-400 מיליון דולר מתוך מאה מיליארד דולר בשנה, אך עצם הקמתה היא צעד משמעותי וחשוב.

הערבות ההדדית לא מתחילה או נגמרת ברמה המדינית, וראוי שגם אנחנו נחשוב עליה במסגרת תהליך הסליחה וחשבון הנפש. ביכולתנו להכיר בסבלם של אחרים, לתמוך בקהילות הנפגעות, ולקדם היערכות מוקדמת שתסייע להן להתמודד טוב יותר עם הפגיעה הצפויה. קידום של תוכניות להיערכות עירונית, חיזוק מנגנוני ביטוח מפני אסונות, שיקום מנגנוני ההגנה של הטבע, אלה רק אחדות מדרכי הפעולה שפתוחות לפנינו. ולצד הפעולות המעשיות, חיזוק הערבות ההדדית והאמון ההדדי, חיזוק האמפתיה והיכולת לפעול יחד למען טובת הכלל, נוצרים עם ההתעניינות באחר, המפגש וההיכרות ההדדית.