לכבוד יום הטרשת הנפוצה הבינלאומי, מה אנו יודעים על המחלה הקשה? איך אפשר להתמודד עמה? והאם יש סיכוי לפתח חיסון נגדה?
מערכת החיסון שלנו מתמודדת בהצלחה באופן יומיומי עם זיהומים שמאיימים על גופנו ועם תאים שפעילותם השתבשה. בדרך כלל היא מועילה לנו מאוד, אבל אצל אנשים מסוימים קורה שהיא מזהה בטעות תאים תקינים של הגוף כגורמים זרים. במקרים כאלה אותם מנגנונים שבעזרתם היא נלחמת בגורמים מזיקים מופנים נגד הגוף עצמו וגורמים נזק רב. מצב כזה נקרא "מחלה אוטואימונית".
טרשת נפוצה (Multiple Sclerosis) היא מחלה אוטואימונית שבה הגוף תוקף את שלוחות תאי העצב במוח ויוצר סביבן דלקת מקומית כרונית. עקב הדלקת נפגעת המעטפת של תאי העצב במוח ובחוט השדרה: חומר מבודד לבן שנקרא מיאלין.
המיאלין מאפשר הולכה מהירה של מסרים בתאי עצב, כולל ההוראות שהמוח שולח לשרירים כשעליהם להתכווץ או להתרפות. לכן כשמעטפת המיאלין נפגעת, חלים שיבושים משמעותיים בהולכת המסרים בין המוח לאיברי הגוף. חולי טרשת נפוצה עלולים לפיכך לחוות קשיים בהפעלת שרירי גופם, בכישורי החשיבה שלהם ובתפקוד החושי. במקומות שבהם נפגע המיאלין נוצרת רקמה צלקתית נוקשה, בתהליך שנקרא טרשת.
שיבושים בהעברת מסרים מהמוח. צילום במיקרוסקופ אלקטרונים סורק של תאי מיקרוגליה (עגולים) תוקפים תאי עצב | מקור: PROFESSOR JOHN ZAJICEK / SCIENCE PHOTO LIBRARY
לא ממש נפוצה
למרות שמה, הטרשת הנפוצה אינה מחלה נפוצה במיוחד. שכיחותה ברחבי העולם עומדת על כ-36 חולים על מאה אלף אנשים (כ-0.04 אחוז). נכון לעכשיו יש בישראל כ-6,000 חולים. המילה "נפוצה" בשם העברי של המחלה אינו קשור לשכיחותה, אלא לכך שהצלקות הטרשתיות נמצאות בכל רחבי מערכת העצבים המרכזית.
המחלה מתפרצת בעיקר בין גיל 20 ל-40, ונשים חולות בה בשיעור כפול מגברים. גם קִרבה משפחתית לחולה טרשת נפוצה מאובחן מעלה את הסבירות לחלות בה. מעבר לגורמים הגנטיים, גם גורמים סביבתיים עלולים לעודד את התפרצותה. המרכזי ביניהם הוא הדבקה בנגיף אפשטיין-בר (Epstein-Barr Virus, או EBV בקיצור).
למחלה יש תסמינים רבים, בהם קשיי שליטה בגפיים, תחושת חולשה ונימול, קושי בדיבור ולעיתים אף פגיעה בראייה. חומרת התסמינים וסוגם שונים מאדם לאדם בהתאם לנזק שנגרם למערכת העצבים. בחלק מהמקרים מצבם של החולים מידרדר לנכות ולקשיים בתפקוד היומיומי.
מוכרים כיום ארבעה סוגים עיקריים של טרשת נפוצה. 85 אחוז מהחולים סובלים מטרשת נפוצה התקפית-הפוגתית (RRMS). זהו הסוג הנפוץ ביותר, והוא מתאפיין בהתקפים שבהם אחד או יותר מהתסמינים מתגברים לזמן מה, ולאחר מכן דועכים או נעלמים. חלק מהחולים בסוג הזה יפתחו בהמשך טרשת נפוצה מתקדמת שניונית (SPMS) – מחלה שמתאפיינת בהחמרה מתמדת של התסמינים מהתקף אחד למשנהו. טיפול תרופתי יכול בחלק המקרים לבלום את ההידרדרות ממחלה הפוגתית למחלה מתקדמת.
כעשרה אחוזים מהחולים סובלים מטרשת נפוצה מתקדמת ראשונית (PPMS). מצבם של החולים בסוג הטרשת הזה מחמיר בהדרגה מרגע ההתפרצות והלאה, בלי התקפים שאחריהם מגיעות תקופות של הפוגה בתסמינים. ולבסוף, פחות מחמישה אחוזים מהחולים סובלים מהסוג הנדיר והחמור ביותר של המחלה: טרשת נפוצה מתקדמת התקפתית (PRMS). במחלה מהסוג הזה החולים חווים החמרה מתמשכת בתסמיניהם, נוסף על התקפים חוזרים ונשנים.
המחלה מתפרצת בעיקר בין גיל 20 ל-40, נשים חולות בשיעור כפול מגברים. אישה בכיסא גלגלים | צילום אילוסטרציה: tobe24, Shutterstock
תולדות המחלה
הטרשת הנפוצה אומנם מלווה את האנושות שנים רבות, אך בעבר לא ידעו לזהות את המחלה, לא כל שכן לטפל בה. החולה המתועדת הראשונה הייתה כנראה לידווינה הקדושה מהולנד, שנפלה בצעירותה במהלך החלקה על הקרח ומאז מצבה החמיר בהדרגה לשיתוק גופני. הנוצרים הקתולים מחשיבים אותה כקדושה המגינה על המחליקים על הקרח. תסמיניה תועדו בביוגרפיה שנכתבה עליה סמוך למותה ב-1433, ואי אפשר לדעת ממנה בביטחון מלא שהיא אכן חלתה בטרשת נפוצה.
חולה מפורסם נוסף תועד ב-1822: אוגוסטוס דאסטה, נכדו של המלך ג'ורג' השלישי בבריטניה, תיאר ביומנו את תסמיני מחלתו, שכללו בין השאר הידרדרות של יכולת הראייה שלו.
בתחילת הדרך לא היה כל טיפול לטרשת נפוצה, ותסמיני החולים הלכו והחמירו בהדרגה. ב-1868 קישר לראשונה הנוירולוג הצרפתי ז'אן-מרטן שארקו (Charcot) את התסמינים של מטופליו לפגם בהולכת האותות במערכת העצבים והגדיר לראשונה את מחלת הטרשת הנפוצה. הוא הצביע על שלושה תסמינים נפוצים של המחלה – רעד בזמן תנועה, ריצודי עיניים בלתי נשלטים וקושי בדיבור – וגם הבחין בינה לבין מחלה ניוונית אחרת עם תסמינים דומים, שלימים תזכה לשם "מחלת פרקינסון".
למרות הכלים המוגבלים מאוד שעמדו לרשותו, חלק ממסקנותיו של שארקו נותרו תקפות גם כיום ומשמשות לאבחון המחלה. האבחון מתבסס בעיקר על תיאור התסמינים, בדיקה נוירולוגית ובדיקות עזר נוספות. יכולת האבחון השתפרה מאוד מאז שהחל השימוש בסריקות דימות בתהודה מגנטית (MRI), כלי לא פולשני שמאפשר לרופאים לאתר את הצלקות במערכת העצבים בקלות.
בעבר היו משתמשים לאבחון גם ב"מבחן האמבטיה החמה", שבו טבלו את המטופלים באגן מים חמים וצפו בתגובתם להליך. שיטת האבחון הזאת התבססה על ההבחנה שתסמיני המחלה נוטים להחמיר בטמפרטורות גבוהות. לפני כמה שנים מצאו חוקרים מישראל הסבר אפשרי לתופעה, כשהראו שטמפרטורה גבוהה ומליחות גבוהה משנים את המבנה המולקולרי של המיאלין.
עוד אין תרופות נגד המחלה, אבל יכולות האבחון והטיפולים השתפרו מאוד בשנים האחרונות. ייעוץ רפואי לחולה בטרשת נפוצה | ASTIER / BSIP / SCIENCE PHOTO LIBRARY
טיפול ותרופות
גם כיום הטרשת הנפוצה היא מחלה חשוכת מרפא. הטיפול בה מתמקד בהאטת קצב ההתקדמות שלה, בטיפול ממוקד בתסמינים שלה ובצעדים לשיפור איכות החיים של החולים.
בהתקפים חמורים נהוג לטפל בעזרת סטרואידים, שמביאים לשיפור מהיר בתסמינים ומאיצים את קצב ההחלמה מההתקף. הסטרואידים מדכאים את מערכת החיסון ומפחיתים את התהליך הדלקתי שהיא גורמת באזור העצב הפגוע. עד שנות ה-90, האמצעי הזה היה הכלי העיקרי להקלת תסמיני המחלה, אך הוא לא השפיע על עצם ההחלמה מההתקף או על מהלך המחלה לטווח הארוך.
בהמשך גילו שאפשר להאט את התקדמות המחלה בעזרת אינטרפרון בטא. מדובר בחלבון שמופרש באופן טבעי בגוף ומסייע בבקרה על פעולת מערכת החיסון. לא ברור עדיין מהו בדיוק מנגנון הפעולה שבאמצעותו אינטרפרון בטא מסייע לחולי טרשת נפוצה, אך ניסויים מצאו שהוא מאט את קצב התקדמותה, מקצר את ההתקפים ומצמצם את תדירותם.
תרופה פופולרית נוספת הניתנת לחולי טרשת נפוצה היא קופקסון, שפיתחו האימונולוגים רות ארנון ומיכאל סלע ממכון ויצמן למדע. התרופה מבוססת על תרכובת של ארבע חומצות אמינו המחקה את מבנה המיאלין. בניגוד לאינטרפרון בטא, לקופקסון אין תופעות לוואי שעלולות לפגוע בפעילות הכבד. עם זאת, גם אינטרפרון בטא וגם קופקסון הן תרופות שניתנות בזריקה, דבר שמקשה על השימוש השוטף בהן. כיום אפשר גם לקבל תרופות באמצעות עירוי בשחרור איטי, ויש גם תרופות לטרשת נפוצה שניתנות בבליעה.
מגדיל מאוד את הסיכון להתפרצות של טרשת נפוצה. נגיף אפשטיין-בר, הגורם למחלת הנשיקה | איור: ARTUR PLAWGO / SCIENCE PHOTO LIBRARY
טרשת נפוצה ומחלת הנשיקה
מחקר גדול שפרסמו חוקרים מאוניברסיטת הרווארד בארצות הברית בתחילת שנת 2022 שופך אור על נסיבות התפתחותה של המחלה. החוקרים נעזרו במאגר נתונים רפואיים של יוצאי צבא ארצות הברית, כדי לעקוב במשך עשרים שנה אחרי בריאותם של כעשרה מיליון חיילים לשעבר. במהלך התקופה הזאת, 955 מהנבדקים אובחנו כחולי טרשת נפוצה. בחינה קפדנית של הנוגדנים בדמם העלתה ממצא מפתיע אך חד משמעי: קיים קשר ברור בין הדבקה קודמת בנגיף אפשטיין-בר לבין התפרצות מחלת הטרשת הנפוצה בהמשך החיים. למעשה, הנגיף הזה הוא כנראה הגורם המשמעותי ביותר להתפרצות המחלה, והוא מגדיל פי 32 את הסיכון לחלות בה.
נגיף אפשטיין-בר, שנחשב לאחד הגורמים העיקריים למחלת הנשיקה, הוא נגיף נפוץ מאוד, שיותר מ-90 אחוז מהאוכלוסייה הבוגרת נחשפה אליו בשלב זה או אחר. כך שאומנם רוב הנדבקים בו לא יחלו בטרשת נפוצה, אך נראה שיש לו תפקיד משמעותי בתהליך המוביל להתפתחות המחלה. הגילוי הזה מעלה מאוד את החשיבות של המאמצים שנעשים כיום לפתח חיסון יעיל נגד EBV, שמתמקדים כיום בטכנולוגיית חיסוני ה-mRNA המוכרת לנו מנגיף הקורונה. למעשה חברת התרופות מודרנה כבר החלה בשלב הראשון של הניסויים הקליניים בחיסון כזה.
אף שכאמור אין עדיין תרופה של ממש לטרשת נפוצה, אנו לומדים יותר ויותר על אופי פעולתה ומגלים דרכים יותר ויותר יעילות לטפל בה ולאבחן אותה כבר בשלבים מוקדמים. בעזרת תזונה מאוזנת, טיפול תרופתי, ושמירה על החוסן הנפשי, רבים מהחולים מצליחים לשפר את איכות החיים שלהם ולשמור על שגרת חיים תקינה. הגילוי שנגיף אפשטיין-בר הוא כנראה הגורם העיקרי למחלה מעורר תקווה לפיתוח חיסונים וטיפולים מניעתיים אחרים לטרשת נפוצה, ולהתקדמות נוספת במציאת דרכים חדשות ויעילות לריפוי המחלה או לשיפור ההתמודדות שלנו איתה.
