מהר יותר, גבוה יותר,
חכם יותר

המשחקים האולימפיים, המתקיימים (כמעט) כל ארבע שנים מאז 1896, הם מסורת ארוכה ומפוארת, שממקדת אליה את תשומת הלב העולמית. אבל איך התחילו המשחקים בעידן המודרני? מהיכן צץ הרעיון האולימפי? וכיצד הם הפכו לאירוע כה מרכזי בתרבות המודרנית?

המשחקים נולדו במסגרת תחרויות ספורט שנערכו לכבוד האלים ביוון העתיקה. בתרבות היוונית היו אלים רבים, שייחסו להם השפעה על כל תחומי החיים – מתופעות טבע ועד מעשים של בני האדם עצמם, כמו אהבה, מלחמה ואמנות. בני האדם השתדלו להשביע תמיד את רצון האלים: הם בנו להם מקדשים מפוארים; הקריבו להם קורבנות, בדמות חגיגות של צליית בשר על האש שבסופן בני האדם – ולא האלים – הם שאכלו את הבשר. בנוסף הם קיימו תחרויות ספורט למען האלים.

חלק מהתחרויות האלה היו מקומיות, של כפר או של עיר. אחרות היו תחרויות כלל עולמיות, או ליתר דיוק של כל העולם דובר היוונית. לכן הן נקראו המשחקים הפאן-הלניים – כלל יווניים.

היו ארבע תחרויות פאן-הלניות: המשחקים הנמאיים, שנערכו פעם בשנתיים בנֶמֶאָה לכבוד ראש האלים זאוס; המשחקים האיסתמיים, שנערכו פעם בשנתיים לכבוד אל הים פוסידון, ושמם ניתן להם על שם האיסתמוס (Isthmus), גשר טבעי צר שמחבר את הפלופונס לשאר יוון; המשחקים הפיתיים, שהתקיימו בדלפי פעם בארבע שנים לכבוד האל אפולו – ונקראו כך כי דלפי נחשב למקום שבו ניצח אפולו את הנחש הנוראי פיתון; והחשובים מכולם – המשחקים האולימפיים, שהתקיימו פעם בארבע שנים, גם הם לכבוד זאוס.

המשחקים האולימפיים התקיימו באולימפיה, שדווקא אינה קרובה להר האולימפוס, שם, לפי המיתולוגיה היה משכנם של שנים-עשר האלים החשובים ביותר, שמכונים גם האלים האולימפיים. באולימפיה שכן המקדש המפואר של זאוס, שנחשב לאחד משבעת פלאי תבל של העולם העתיק.

אולימפיה: ערש המשחקים | צילום: Sahara Prince, שאטרסטוק

תהילה וזר מענפי זית

המסורת של המשחקים האולימפיים כללה תחילה רק תחרות אחת: ריצה למרחק סטדיון – קצת פחות ממאתיים מטר. המילה סטדיון התגלגלה מאז לתיאור האתר המשמש לתחרויות ריצה, ומשם לאתר של תחרויות ספורט באופן כללי: האצטדיון. המלומד היווני ארטוסתנס מקירנה, הספרן הראשי בספריה של אלכסנדריה, שחישב את היקף כדור הארץ לפני יותר מ-2,000 שנה, מצא כי היקפו הוא 252,00 סטדיה, לא רחוק מאוד מהמספר האמיתי. רישומיו ההיסטוריים של ארטוסתנס על המנצחים בריצות הסטדיון, הם שמספקים ההערכה כי המשחקים האולימפיים התקיימו מאז שנת 776 לפני הספירה. 

בהמשך נוספו למשחקים האולימפיים עוד כמה מרחקי ריצה, לצד מירוץ שהמתחרים בו היו חמושים במגן וכלי נשק. לאחר מכן נוספו האגרוף וההיאבקות, מירוצי מרכבות, ולבסוף הפנטאלון – קרב חמישה – שכלל נוסף על ריצה והיאבקות גם קפיצה למרחק, הטלת כידון וזריקת דיסקוס.

במשחקים היו רשאים להשתתף גברים בלבד, והיה עליהם להיות יוונים וחופשיים, כלומר – לא עבדים. פעמים רבות התחרויות התנהלו בעירום. בספרי ההיסטוריה מתועדות בכל זאת כמה נשים שניצחו בתחרויות אולימפיות, משום שבתחרות המרכבות המנצח לא היה מי שהתחרה בפועל, אלא בעל – או בעלת – המרכבה.

הפרס למנצחים לא היה מדליות, אלא זר מענפי עץ הזית שגדל בחצר של מקדש זאוס באולימפיה. לא היו פרסים למקום השני והשלישי – רק למנצחים. במשחקים הפיתיים, שהתקיימו לכבוד אפולו, קיבלו המנצחים זר מענפי העץ הקדוש לו – דפנה, ומכאן הביטוי "לנוח על זרי הדפנה", לתיאור מי שכבר השיג דבר גדול ואינו שואף להישגים נוספים.

הפסקת לחימה אולימפית בעולם היווני בזמן המשחקים. דגם של אולימפיה הקדומה מהמוזיאון הבריטי | צילום: מוויקיפדיה

עוד נושא מעניין שקשור במשחקים האולימפיים העתיקים היה ההסכמה הכללית להשהות את כל המלחמות בעולם היווני כדי לאפשר לספורטאים להגיע לאולימפיה ולשוב בשלום. כמה חודשים לפני המשחקים שליחים מאולימפיה יצאו לכל הערים והכפרים להכריז על מועד המשחקים, וגם על תחילתה של הפסקת הלחימה. החלום על שלום אולימפי לא שרד בעידן המודרני, ושלוש פעמים בוטלו המשחקים בתקופת מלחמות העולם (1916, 1940, 1944). 

הרומאים, שנטלו את ההגמוניה העולמית אחרי שיוון ירדה מגדולתה, המשיכו רבות מהמסורות היווניות, ובהן המשחקים האולימפיים, שהיו פתוחים לאזרחים חופשיים של רומא מכל רחבי הקיסרות. במאה הרביעית לספירה תפסו הנוצרים בהדרגה את עמדות הכוח באימפריה הרומית, ולקראת סוף המאה החליט הקיסר תיאודוסיוס הראשון להוציא אל מחוץ לחוק את הדת ההלנית, ועימה את המנהגים ה"מופקרים" שנלוו אליה, כמו תחרויות ספורט (בעירום!), ושם קץ למשחקים האולימפיים. כך באה אל קיצה מסורת ארוכה ומפוארת שנמשכה כמעט 1,200 שנה.

תרבות עתיקה קמה לתחייה

כך חלפו כאלף שנים של התרחקות ממסורות יוון תחת כנפי הנצרות האירופית. אחד מניצני השינוי היה המצאת הדפוס, או ליתר דיוק שכלול ופיתוח ההמצאה בידי יוהן גוטנברג. תוך זמן קצר יחסית הפכו הספרים למוצר נפוץ וזול למדי, הקריאה הפכה נחלתם של רבים, ועם השנים הופיעו גם ספרים מתורגמים רבים. כך נחשפו יותר ויותר אנשים לכתבי התרבות היוונית המפוארת, וביניהם גם לרעיון המשחקים האולימפיים, שמאחדים את העולם לכמה חודשים.

אחד האנשים שהושפעו במיוחד מהסיפורים על יוון העתיקה היה העיתונאי והמשורר היווני פנאיוטיס סוֹאוּטְסוֹס (Soutsos), יליד 1806. יוון של המאה ה-19 הייתה מדינה ענייה וידועת מלחמות, וסואוטסוס קיווה שחידוש המשחקים האולימפיים יהיה דרך מצוינת להחזיר את תרבות יוון לגדולתה. סוֹאוּטְסוֹס פרסם תחילה את הרעיון בשיר שכתב, אחר כך במאמר עיתונאי שבו המציע לחדש אותם ובסופו של דבר במכתב למלך אוטו, או אותון (1867-1815), שליטה הראשון של יוון העצמאית. אבל המלך, שהיה בכלל נסיך בווארי שמונה בהסכמת המעצמות, היה שקוע במלחמות ובעימותים, וגם חשש מהעלות הגבוהה של חידוש המשחקים האולימפיים במדינתו הענייה, כך שהוא לא עשה דבר.

כאן נכנס לתמונה איל הנדל"ן אוונגלוס זאפאס (Zappas), יווני שעשה את הונו ברומניה. כשזאפאס שמע את הרעיון של סואוטסוס לחידוש המשחקים האולימפיים הוא מימן בניית אצטדיון חדש באתונה, וב-1859 התקיימו בו המשחקים האולימפיים הראשונים בתקופה המודרנית, יותר מ-1,400 שנה אחרי שהקיסר תאודוסיוס ביטל אותם.

כרטיס למשחקים האולימפיים של 1859. הרפתקה ללא המשך | צילום: ויקיפדיה, נחלת הכלל]

באותו זמן התגורר בקצה השני של אירופה מעריץ נוסף של תרבות יוון העתיקה, ד"ר ויליאם פני ברוקס (Brookes), שהיה הרופא של העיירה ונלוק (Wenlock) במזרח אנגליה. ברוקס היה גם שופט, רוקח, חוקר צמחים חובב ואיש חינוך. הוא הקים בוונלוק מעין תנועת נוער, שכללה גם קבוצת ספורט, וקרא לה "המועדון האולימפי". ב-1850 הוא ארגן תחרות ספורט לצעירים מהאזור, וקרא לאירוע "משחקי וונלוק האולימפיים". כשקרא בעיתון על המשחקים האולימפיים המחודשים ביוון, ברוקס התלהב ופתח בהתכתבות עם המארגנים. כך קרה שהמנצחים בתחרויות של 1859 קיבלו לצד הזר המסורתי גם פרס של עשר לירות סטרלינג, מתנת האגודה האולימפית של וונלוק באנגליה.

פסל לכבוד פייר דה-קוברטן. חזון של אדם אחד | צילום: JJonahJackalope, ויקיפדיה

הברון הצרפתי

המשחקים האולימפיים של 1859 לא היו הצלחה גדולה. הקהל לא הגיע בהמוניו ולא היה מי שימשיך את המסורת: זאפאס הלך לעולמו ב-1865 וסואוטסוס מת שלוש שנים אחריו. גם מאמציו הבלתי נלאים של ברוקס להפוך את משחקי ונלוק לאירוע לאומי, או בינלאומי, העלו חרס. אחת הסיבות הייתה התעקשותו שהמשחקים יהיו פתוחים לכולם, ללא הבדלי מעמדות, דרישה שלא התקבלה ברוח טובה באנגליה של תקופתו.

ארבע שנים אחרי המשחקים הללו, ב-1863, נולד בפריז בירת צרפת פייר דה פרדי, המוכר יותר בשם האצולה שלו: הברון פייר דה קוברטן (Coubertin). כפי שתוארו מרמז, הוא בא ממשפחה עשירה מאוד ומיוחסת. הוא גם היה תלמיד מצטיין, כך שהיה יכול לבחור בכל עיסוק: צבא, פוליטיקה, עסקים ועוד. אבל הוא נמשך דווקא לחינוך, ובעיקר לחינוך לספורט.

דה-קוברטן חשב שחינוך ילדים לפעילות גופנית חשוב מאוד גם להם וגם לחברה, והתפעל מאוד מהפעילות הספורטיבית המרובה שהייתה נהוגה בבתי הספר באנגליה השכנה. בביקורו שם ב-1890 הוא נפגש עם ד"ר ברוקס, שכבר היה בן 81, והתרשם מאוד ממשחקי וונלוק ומתוכניותיו הגנוזות להפוך אותם לאירוע בינלאומי ברוח המשחקים האולימפיים הקדומים. כשחזר לפריז השתמש דה-קוברטן בכסף ובקשרים של משפחתו להקמת אגודה עם נציגים מכל רחבי העולם. היא נקראה הוועד האולימפי הבינלאומי, ונטלה על עצמה את המשימה לחדש את המשחקים.

שש שנים לאחר מכן, ב-1896 נפתחו באתונה המשחקים האולימפיים המחודשים. השתתפו בהם ספורטאים מ-14 מדינות, שהתחרו בתשעה ענפי ספורט. התנאים היו שונים מאוד מהמקובל כיום. תחרויות ההתעמלות, למשל, התקיימו באצטדיון פתוח, ותחרויות השחייה בים, בין הסירות. הספורטאים היו כולם גברים, שכן דה-קוברטן סבר שספורט אינו בריא לנערות.

הפעם, בניגוד לניסיון הראשון, היה המשך למשחקים האולימפיים. הם התקיימו שוב כעבור ארבע שנים, הפעם בפריז, עם ענפים רבים נוספים. חלקם נותרו בתוכנית האולימפית עד היום, כמו שיט וחתירה, וחלקם כבר לא – למשל משיכת חבל, קריקט ורוגבי. את הקידמה אי אפשר היה לעצור, ובחלק מהענפים נפתחו התחרויות גם לנשים. תחילה הוגבלה השתתפותן רק לענפים מעטים, ועם השנים היא הורחבה עוד ועוד.

המארגנים של משחקי טוקיו 2020 חרתו על דגלם קיום של משחקים שוויוניים מבחינה מגדרית: כ-49 אחוז מהספורטאים הן ספורטאיות, יש נראות שווה לתחרויות הגברים והנשים, ומספר האירועים המעורבים, שבהם גברים ונשים מתחרים יחד, הוכפל מתשעה במשחקי ריו ל-18 בטוקיו. בין השאר נוספו משחי שליחים ומרוצי שליחים לקבוצות מעורבות, ותחרויות לקבוצות משותפות לגברים ונשים בג'ודו, בקליעה ובחץ וקשת. 

טקס הפתיחה של משחקי ריו 2016 כסף גדול ושואו | צילום: Agência Brasil, מוויקיפדיה

המקצוענים באים

בחלוף השנים המשחקים האולימפיים הלכו והתפתחו, עד למעמדם הנוכחי כאירוע ההישגי הגדול בעולם. הם אימצו סמלים קבועים כמו הלפיד האולימפי ודגל חמש הטבעות, סיסמה (מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר) ולוח זמנים קבוע שאורכו 16 ימים בדיוק. בהדרגה גם הרוח החובבנית המקורית התחלפה במקצוענות ספורטיבית ובהשפעה אדירה.

בראשית שנות ה-50, ובמיוחד מאז הלסינקי 1952, הפכו המשחקים האולימפיים לאירוע הרבה יותר מאורגן, ממוסד ובעיקר – אירוע כלכלי גדול. הסיבה לשינוי נעוצה בשני גורמים עיקריים: ראשית, בעשורים הראשונים היו המשחקים האולימפיים פתוחים רק לחובבים, שלא התפרנסו מספורט. עם השנים הם הפכו לאירוע מקצועני יותר ויותר, וכיום נדיר מאוד למצוא על בימת המנצחים ספורטאים וספורטאיות שלא מקדישים את כל חייהם לכך. הגורם השני הוא הטלוויזיה, שנכנסה לתמונה כבר ב-1936, אבל רק בשנות ה-50 כבר הייתה נפוצה מספיק כדי להביא את המשחקים לכל בית, תחילה במערב ואחר כך בעולם כולו.

עם השנים, ובזכות העניין הציבורי הרב בהם, הפכו המשחקים האולימפיים לעסק שמגלגל מיליארדי דולרים בזכויות שידור, בפרסומות, בחסויות, ובהשקעה בתשתיות בערים המארחות. ובמקום שיש בו כסף, תהילה, גאווה לאומית והשפעה, כולם רוצים להצליח – ולשם כך רותמים את המדע.

המדע במשחקים האולימפיים 

משחקי טוקיו 2020 הם הראשונים בהיסטוריה המודרנית שנדחו בגלל מגפה עולמית. מאז פרצה לחיינו מגפת COVID-19 לפני כשנה וחצי, היו מי שקראו לבטל כליל את המשחקים. אחרי שהוחלט לדחותם בשנה הועלו כמה מתווים לגבי נוכחות קהל במשחקים, ובסופו של דבר הוחלט כי בפעם הראשונה בהיסטוריה המשחקים האולימפיים יתקיימו בלי קהל כלל.

אבל זו לא הפעם הראשונה שמגפה שיבשה את המשחקים. רק לפני חמש שנים, משחקי ריו דה-ז'ניירו 2016 עמדו בצילה של קדחת זיקה, מחלה הנגרמת מנגיפים שמעבירים יתושים. המחלה לא עוברת מאדם לאדם בנשימה (אבל כן ביחסי מין), ולא גורמת תסמינים לרוב המוחלט של הנדבקים בה. הסכנה העיקרית היא לעוּבָּרים: כשאישה הרה נדבקת בנגיף, הצאצא עלול לסבול מפגיעה בהתפתחות המוח, שמובילה בחלק מהמקרים למומים קשים ואף למות העובר. גם לקראת משחקי 2016 היו קריאות של מומחים לדחות את המשחקים, וחלק מהספורטאים ביטלו את השתתפותם עקב החשש מהמגפה.

גם משחקי ריו לא היו הראשונים שעמדו בצילה של מגפה. המשחקים האולימפיים באנטוורפן ב-1920, התקיימו אחרי מלחמת העולם הראשונה, ובשלהי מגפת השפעת הספרדית, שקטלה עשרות מיליוני בני אדם. אף שהמגפה לא פגעה כנראה ישירות בתחרויות, היא עיכבה את שיקום העיר מהמלחמה ואת בניית המתקנים האולימפיים. בעקבות זאת, בריכת השחייה, למשל, הייתה הרחבה מאולתרת של שוחות שנותרו מימי המלחמה.

שיפור ביצועים

שימוש בעקרונות מדעיים יכול להביא ספורטאים להישגים טובים יותר. דוגמה לכך היא ענפי הקפיצה: לעיתים הטכניקה הטובה ביותר לקפיצה היא אינטואיטיבית מאוד. למשל בסיום הקפיצה למרחק כדאי למתוח את הרגליים כמה שיותר רחוק קדימה, וגם את הזרועות, כדי למשוך קדימה את מרכז הכובד של הגוף. כשמשווים בין ספורטאי מודרני לציור שנמצא על כד יווני עתיק, אפשר לראות שהטכניקה דומה מאוד. ביוון העתיקה לא רק הבינו את העיקרון הזה, אלא אף נעזרו בו לשיפור התוצאות: הקופצים אחזו בידיהם משקולות מתכת כדי להגביר את המשיכה של גופם קדימה.

טכניקת הקפיצה לרוחק כמעט לא השתנתה. | צילומים: Denis Kuvaev, שאטרסטוק; מתוך חרס יווני עתיק

במקרים אחרים, הטכניקה הטובה ביותר לקפיצה הרבה פחות מובנת מאליה. עד לפני כחמישים שנה השיטות המקובלות לקפיצה לגובה היו גלילת בטן או קפיצת מִסְפֶּרֶת, שבה הקופץ מנתר כשפניו אל הרף, מעביר רגל אחת ואחריה את השנייה. אך בשנות ה-60 פיתח הקופץ דיק פוסברי (Fosbury) מארצות הברית טכניקה חדשה – ניתור לאחור שאִפשר לנצל טוב יותר את כוח השרירים ולקפוץ לגובה בלי להעביר את מרכז הכובד של הגוף מעל הרף. הקפיצה המשונה הזאת סייעה לו לזכות במדליית הזהב במשחקי מקסיקו סיטי ב-1968, ועד מהרה העולם כולו אימץ את הסגנון. למעשה, כבר שנים רבות זה סגנון הקפיצה היחיד בתחרויות הקפיצה לגובה.

זינוק קדימה בזכות הקפיצה לאחור: המדע של קפיצת פוסברי (באנגלית): 

גם בענף קפיצה אחר – קפיצה במוט, נעשה שימוש רב במדע כדי לחשב בדיוק היכן צריך הקופץ לאחוז במוט, באיזו זווית להחזיקו, איפה לנעוץ אותו בקרקע ועוד. וענפי הקפיצה הם רק דוגמה אחת: ספורטאים בשלל ענפים, ובהם ריצה, שחייה, התעמלות ועוד, נעזרים במודלים ממוחשבים כדי לתכנן ולתרגל כל תנועה, ולהפיק את המרב מכוח שריריהם באמצעות סגנון אופטימלי.

הנדסה וחומרים

לצד ליטוש הטכניקות של הספורטאים עצמם, מאמצים מדעיים וטכנולוגיים רבים מושקעים בשיפור הציוד והלבוש שלהם כדי לסייע להם לשפר את הביצועים. אחת הדוגמאות המפורסמות הן חליפות השחייה מפוליאוריתן (Polyurethane) שנכנסו לשימוש במשחקי בייג'ינג 2008 וסייעו לשחיינים לשבור לא פחות מ-25 שיאי עולם בבריכה האולימפית. את החליפות פיתחו כמה חברות, בהובלת ספידו, בהשראת מבנה העור של כרישים ובעזרת מכשירים כמו מנהרת רוח. הן עשויות מחומר הידרופובי במיוחד, כלומר חומר שמרחיק את המים מהשחיין או השחיינית ומקטין את החיכוך. הן גם קשיחות יחסית וחלקות מאוד, בלי תפרים או קמטים, ובעיקר הן עשויות מחומר מוקצף, המכיל בועות זעירות של גז שמקלות מעט על השחיינים לצוף במים. החליפה הפחיתה בכמה אחוזים את החיכוך, הגרר וכוחות נוספים הפועלים על השחיינים במים, והביאה לשיפור מרשים בתוצאות. למעשה מרשים עד כדי כך שאיגוד השחייה העולמי החליט כעבור זמן קצר לאסור על השימוש בחליפות כאלה בתחרויות.

עיצוב בהשראת העור של כרישים. הוויכוח על החליפות החדשות עוד לפני משחקי בייג'ינג:

גם העיצוב והתכנון של הבריכה עצמה משמעותי מאוד. בין השאר נמצא כי עומק של שלושה מטרים מבטיח שרוב הגלים שיוצרים השחיינים לא יוחזרו מהקרקעית. גם הדפנות מתוכננות כך שיספגו את רוב הגלים, כדי להפחית זרמים שיקשו על השחיינים.

במים שקטים שוחים מהר. גם התכנון של הבריכה נועד להבטיח ביצועים מיטביים. בריכת השחייה האולימפית בריו 2016 | צילום: Leonard Zhukovsky, שאטרסטוק

ענף השחייה הוא רק דוגמה אחת מיני רבות. הנדסת החומרים והטכנולוגיות המתקדמות ממלאים תפקיד מרכזי בענפים רבים. הם תורמים כמעט הכול, מבגדים מנדפי זיעה ועד סירות וגלשנים, ממסלולי ריצה יעילים ונוחים ועד מוטות חזקים לקפיצה במוט, ומאופניים קלים וחזקים ועד משקפי שמש.

מקום מיוחד בטכנולוגיה שמור לנעליים, בעיקר נעלי ריצה למגוון מרחקים. בשנים האחרונות התעורר ויכוח סוער סביב נעלי הריצה החדשות של חברת נייקי, שהסוליה הייחודית שלהן קפיצית במיוחד ואמורה להפחית את אובדן האנרגיה במפגש בין הנעל לקרקע. מתנגדי השימוש בנעליים האלה טוענים שהן מקנות יתרון לא הוגן לרצים שנועלים אותן, ושהתחרות עוברת להיות לא בין ספורטאים אלא בין יצרני נעליים. יש אפילו מי שמכנים טכנולוגיות כאלה "סמים מכניים" (mechanical doping), ואומרים שאין הבדל מהותי בין השימוש בהן לנטילת סמים משפרי ביצועים.

שיפור ביצועים לגיטימי? כתבה של "וול סטריט ג'ורנל" על המחלוקת סביב הנעליים משפרות הביצועים (באנגלית):

חומרים אסורים

הכסף הגדול, השאיפה לתהילה והרצון העז לנצח במשחקים האולימפיים מפתים ספורטאים לא מעטים לעשות שימוש אסור בחומרים או בטיפולים משפרי ביצועים. החומרים האלה מתחלקים לכמה קבוצות כלליות: חומרים ממריצים הפועלים על מערכת העצבים ומפחיתים את תחושת העייפות והכאב; חומרים מעודדי גדילה, כמו סטרואידים אנבוליים, המחקים את הפעילות של הורמונים טבעיים ומסייעים לספורטאים להגדיל את מסת השריר ומסת העצם שלהם; וחומרים משביחי דם שמאפשרים לגוף להזרים יותר חמצן לשרירים ולשפר את תפקודם.

אחד החומרים שעושים את זה הוא ההורמון אריתרופויטין (erythropoietin, או בקיצור EPO), שמעודד ייצור של תאי דם אדומים. אחת הספורטאיות המפורסמות ביותר שנפלו במלכודת ה-EPO הייתה האתלטית האמריקאית מריון ג'ונס שזכתה בשלוש מדליות זהב ושתי מדליות ארד במשחקי סידני 2000. ג'ונס לא נכשלה מעולם בבדיקת סמים, אבל אנשים שעבדו איתה הודו כעבור כמה שנים שנתנו לה EPO. ג'ונס נחקרה, הכחישה בהתחלה את הכול, אבל ב-2007 נשברה והודתה. כל המדליות נשללו ממנה, ואף נגזרה עליה חצי שנת מאסר – לא על עצם השימוש בחומרים האסורים אלא משום ששיקרה בחקירה פדרלית.

איבדה את כל המדליות בגלל חומרים אסורים. מריון ג'ונס מתוודה בדמעות כי השתמשה ב-EPO (באנגלית)

את רוב החומרים משפרי הביצועים קל יחסית לגלות, משום שהם מתפרקים לחומרים שנשארים בדם או מופרשים בשתן. שיטה אסורה שקשה הרבה יותר לגלות היא תרומת דם עצמית: הספורטאי "תורם דם", ומקבל לפני התחרות עירוי של הדם של עצמו, עם ריכוז גבוה של תאים אדומים,. כך אפשר לשפר את אספקת הדם לשרירים באופן מלאכותי, בלי לערב חומרים חיצוניים. גם רמאויות כאלה אפשר לגלות בבדיקות מסוימות, למשל במדידת יחסי הפליטה של חמצן לעומת פחמן דו-חמצני בנשיפה.

ככל הידוע, הספורטאי המפורסם ביותר שהשתמש בשיטה הזאת היה רוכב האופניים לאנס ארמסטרונג (Armstrong), שהתפרסם בעיקר בזכות שבעת ניצחונותיו בטור דה-פרנס, אבל זכה גם במדליית ארד אולימפית בסידני 2000. בסופו של דבר, כמו ג'ונס, גם הוא נתפס אחרי ששותפים למעשה דיווחו עליו, וכל תאריו נשללו.

תרומות הדם העצמיות תרמו לקריירה המפוארת, וגם חיסלו אותה. לאנס ארמסטרונג (בחולצה הצהובה) מנצח בטור דה פרנס ב-2004 | צילום: Marc-Pagani Photography, שאטרסטוק

לעיתים היוזמה להשתמש בחומרים אסורים אינה החלטה פרטית של ספורטאי בודד, אלא מדיניות מכוונת של מדינה המעוניינת להגיע להישגים לאומיים בזירה הספורטיבית היוקרתית. כך קרה שבשנת 2019 החליטה הסוכנות הבינלאומית למניעת סמים בספורט להשעות את כל הספורטאים הרוסים מתחרויות בינלאומיות לארבע שנים, לאחר שחקירה העלתה כי הרשויות במדינה הסתירו בכוונה תוצאות של בדיקות חומרים אסורים. בסופו של דבר הושגה פשרה שאפשרה לכ-300 ספורטאים רוסים שלא נכשלו בבדיקות סמים להתחרות תחת הדגל של הוועד האולימפי הרוסי, במקום דגל רוסיה עצמה.

בתחום החומרים האסורים מתנהל כל הזמן מעין מירוץ חימוש בין מדענים שמפתחים חומרים משפרי ביצועים יעילים וחמקמקים יותר ויותר, לבין הרשויות המחפשות את החומרים החדשים כדי לאסור את השימוש בהם, ולמצוא דרכים לזהותם. האתגר הבא בתחום הוא מה שמכונה Gene doping כלומר טיפול גנטי שנועד לשפר תכונות מסוימות, כמו ייצור תאי דם אדומים, בניית שריר או הצמחת כלי דם חדשים. אלה טיפולים שקשה מאוד לזהות, והם מעוררים שאלות אתיות ופילוסופיות על מה אסור, מה מותר, ומה זה בכלל שוויון בספורט.

צילום ומדידה

השיפורים הטכנולוגיים לא רק עוזרים לשפר את הביצועים של ספורטאים, אלא גם מסייעים להפוך את המשחקים האולימפיים – ואירועי ספורט נוספים, כמובן – להיות הוגנים יותר. מצלמות מהירות במיוחד מאפשרות לקבוע ב"פוטו-פיניש" מי הגיע ראשון לקו הגמר, בדיוק של מאיות השנייה. את סרטי המדידה בבור הקפיצה למרחק החליף בשנים האחרונות מכשור אופטי מתקדם ומדויק, ואילו שילוב בין טכנולוגיות צילום לעיבוד ממוחשב מאפשר לבחון החלטות שופטים, ולעיתים אף לתקן אותן, למשל טכנולוגיית VAR במשחקי כדורגל, או טכנולוגיית "עין הנץ" (Hawk-Eye) במגרשי הטניס ובענפים נוספים.

האיכות הגבוהה של הצילום מסייעת גם לשפר את סיקור המשחקים. הצופים בבית בטלוויזיה בהפרדה גבוהה יכולים כיום לראות כל אגל זיעה על גופם של הספורטאים, ולהתפעל מהביצועים כאילו הם יושבים הרבה יותר קרוב לספורטאים אפילו מהצופים באצטדיון או באולם. ובזכות הטכנולוגיות המתקדמות של הטלפונים החכמים, הצופים אפילו לא חייבים להיות בבית, ויכולים לצפות בהתרחשויות האולימפיות כמעט בכל מקום.

הכדור בחוץ? או שלא: הסבר קצר על הטכנולוגיה מאחורי מערכת עין הנץ (באנגלית):

שדה מחקר

לסיום, המדע מושתת כמובן על מחקר, וגם המשחקים האולימפיים עצמם הם כר פורה למחקרים מדעיים. מחקר שהתפרסם בתחילת השנה, למשל, בדק את הנעליים המתקדמות שהזכרנו ומצא כי אכן יש להן תרומה של ממש לשיפור הביצועים בריצות ארוכות.

מחקר ישראלי שפורסם ב-2017 בחן את הקרבות על מדליית הארד בתחרויות ג'ודו. בקרב הזה המפסיד בחצי הגמר מתמודד מול המנצח של בית הניחומים המיועד לג'ודוקאים שהפסידו בקרבות המוקדמים. החוקרים, בהובלת דני כהן-זאדה מאוניברסיטת בן גוריון וזאב שטודינר מאוניברסיטת אריאל, ביקשו לבחון אם יש הבדל בשיעורי ההצלחה של מי שמגיע אחרי הפסד לעומת מי שמגיע אחרי ניצחון. הם מצאו כי אצל הגברים, בשני שלישים מהקרבות על מדליית הארד ניצח זה שעלה מבית הניחומים, כלומר הגיע אחרי ניצחון, בשעה שאצל הנשים לא היה הבדל כזה בשיעור הניצחונות. הסיבה להערכתם היא הבדלים ברמות ההורמון הזכרי טסטוסטרון אחרי הפסד או אחרי ניצחון.

לפני משחקי ריו דה ז'ניירו ב-2016 פרסם כתב העת Nature סקירה על מחקרים העוסקים בספורט אולימפי, וממנה עלה כי העיסוק המדעי במשחקים גדל בהתמדה לאורך השנים. עם זאת, גם בשיא העניין המדעי בספורט אולימפי, המחקרים בנושא הם רק כשתי מאיות האחוז מכלל המחקר המדעי בעולם. ייתכן שהנתון הזה יעלה מעט בעקבות משחקי טוקיו הנוכחיים, במחקרים שיבדקו את ההשפעות של דחיית המשחקים בשנה, של התמודדות מול יציעים ריקים, של בידוד בין התחרויות וכמובן של הדבקה בקורונה בתחרויות ספורט.

 

תודה לפרופ' אנדריאה רוטשטיין מהמחלקה ללימודים קלאסיים באוניברסיטה העברית בירושלים על הערותיה המועילות לכתבה.