משחקים בקקי

בעיני רובנו, צואה זה איכס, שלא לומר פסגת האיכס! אבל בעולם החי היא זוכה לא פעם ליחס הרבה פחות ביקורתי. מבחינתם של בעלי חיים רבים, ההפרשות שלהם עצמם ושל אחרים הן עוד משאב זמין שחבל לא לנצל – לתזונה, לשילוט, למגורים ואפילו למפגשים חברתיים ריחניים. אז סיתמו היטב את האף ובואו להכיר את היופי שבאיכס.  

החיים בפסגה

יש מי שחיים על פסגת העולם ויש מי שפסגת העולם מבחינתן נמצאת במרומי ערמת קקי טרייה. כאלה הן הזִבליות, המכונות גם "חיפושיות זבל". הן שייכות לזִבלתיים (Scarabaeidae) – משפחה של חיפושיות שכוללת מעל 30 אלף מינים ומצויה בכל היבשות חוץ מאנטארקטיקה.

כשאנחנו חושבים על חיפושיות אנחנו מדמיינים אותן בדרך כלל הולכות על הקרקע, אבל רבות מהן גם עפות היטב. מתחת לכנפי החפייה שלהן, הכנפיים הצבעוניות והקשיחות שמזכירות בתפקודן מכסה מנוע, מסתתרות כנפי תעופה מתקפלות, שנשלפות בעת הצורך. בשעה שהזבלית עפה, היא מחפשת ערמות צואה טריות. המחושים העדינים שלה מסוגלים לקלוט מולקולות מהאוויר ולזהות את הניחוח המפתה של קקי שזה עתה הוטל.

אפשר לחלק את הזבליות לשלוש קבוצות שנבדלות זו מזו בשימוש שהן עושות בגללים. הקבוצה הראשונה היא הזבליות המגלגלות, שבה הזכרים אוספים כדורי קקי ומגלגלים אותם בעזרת זוג רגליהם האחוריות הרחק מתלולית הצואה המקורית. עליהם להיות זריזים כדי למנוע מזכרים אחרים לחטוף את הכדור לעצמם. אחרי שהתרחקו למרחק בטוח הם טומנים את הכדור בקרקע. כשהזכר או בת זוגו ירצו לאכול, הם יחפרו מעט בכדור ויסבאו כיד המלך – אך רק מהחלקים העסיסיים ביותר, המיץ של הזבל. שאר החומר המוצק משמש אותם כמצע להטלת הביצים. כשיבקעו הדְרָנִים (זחלי החיפושיות) הם ייזונו ממנו ויגדלו. 

קבוצה שנייה של זבליות אינן טורחות להתרחק מתלולית הצואה. במקום זה הן חופרות מתחתיה תעלה, ממלאות אותה בקקי עשיר ומזין ומטילות שם את הביצים. הקבוצה האחרונה כוללת זבליות שפשוט חיות להן במרומי תלולית הקקי ומטילות שם את ביציהן.

זבליות שמטילות במרומי התלולית (A), כאלה שחופרות מתחתיה (B) או כאלה שמגלגלות כדור זבל למקום אחר (C) | איור מתוך: Manning, Ong and Slade, Frontiers for Young Minds

הזבליות ממלאות תפקיד רב-חשיבות במערכת האקולוגית. הן לא רק מפנות את הפסולת הביולוגית, אלא גם טומנות את הצואה באדמה כשבתוכה הזרעים שאכל היצור שהפריש אותה. כך הן זורעות צמחים חדשים בתוך כמוסה מזינה שמכילה דשן משובח.

פינוי הפסולת קריטי במיוחד להיגיינה, בגלל החיבה שרוחשים הזבובים לקקי. זבובים הם לא רק חרקים טורדניים, אלא גם עלולים להפיץ מחלות. כך שהזבליות מגינות על צאן ובקר שרועים באחו. לפי נתונים שנאספו בטקסס, פרה ממוצעת עושה את צרכיה 12-10 פעמים ביממה. כל ערמת קקי כזאת יכולה לשמש מצע לגידולם של כ-3,000 זבובים בתוך שבועיים. הזבליות קוברות 80 אחוז מהקקי וכך מקשות על הזבובים להטיל את ביציהם ומווסתות את אוכלוסייתם. עוד בעיה שעלולה להתרחש בהיעדר הזבליות היא שכרי המרעה פשוט יתמלאו. ערמות הצואה יצטברו והקקי היבש ייצרו שכבה קשיחה על פני הקרקע, שלא תאפשר לצמחים חדשים לנבוט. כך ניוותר עם אחו שומם מצמחייה, מצחין ומלא זבובים.

על סמך ההבנות האלה, חקלאים באוסטרליה שחררו לטבע מיני זבליות מדרום אפריקה ומאירופה כדי להילחם במכת הזבובים – והן אכן הורידו את כמות הזבובים ב-90 אחוז. מחקר אחר, שנעשה בדרום אפריקה הראה שהזבליות עודדו את שיקום הצמחייה הטבעית במחצבות נטושות שהיו חלק ממכרות פחם. 

שומרים על הכדור: חיפושית זבלית על כדור הזבל שגולגלה בעמל רב כדי לספק בית גידול לצאצאים ותוספת מזון לאמם | צילום: Tacio Philip Sansonovski, Shutterstock

סעודת מלכים

מצטערים להרוס לכם את התיאבון, אבל אנחנו חייבים לכתוב את זה. יש בעלי חיים שאוכלים קקי.

אכילת צואה נקראת בשפה המדעית קופרופגיה (Coprophagy). היא תועדה לראשונה באופן מדעי בתצפית על ארנבונים ב-1882. מאז הרשימה הלכה ותפחה, כשעוד ועוד בעלי חיים תועדו אוכלים קקי. ביניהם: עכברים, שרקנים, חולדות, בונים, כלבים, סוסים, חזירים ואפילו קופים.

יש בטבע סיבות רבות לאכול קקי. הראשונה והפשוטה ביותר היא שזה פשוט חוסך אנרגיה. בעלי חיים שמבזבזים פחות אנרגיה עשויים להצליח טוב יותר לשרוד ולהעמיד צאצאים. לכן בעלי חיים מותאמים אבולוציונית להשתמש ביעילות באנרגיה. הם לא ילכו לחפש מזון כשמשהו שיכול לשמש למאכל מונח לפניהם, או מאחוריהם. גם אם זה קקי.

מערכת העיכול של פילים אינה יעילה במיוחד. הפילים מעכלים רק כשתי חמישיות ממזונם. כל השאר יוצא מהצד השני כמעט כפי שנכנס. מהרבה בחינות אפשר לתאר את הפיל כמכונת אכילה לא מאוד אפקטיבית, שפועלת כמעט כל הזמן ומייצרת כמאה ק"ג של קקי ביממה. אין פלא שלא מעט בעלי חיים, כמו קופים ואנטילופות, שמחים לנצל את ההזדמנות אם נתקלו במקרה בצואת פילים, כדי לחטט בקקי ולמצוא בו מטעמים.

מערכת עיכול לא יעילה במיוחד. פילים בגן חיות וגלליהם | צילום: suriya phonlakorn, Shutterstock

יש בעלי חיים שאוכלים את הצואה של עצמם. ארנבונים, למשל, עושים את זה כדי להפיק את המרב מהמזון הצמחי שהם אוכלים. מכיוון שבשונה מפרות, למשל, הם לא מעלים גירה, הם אוכלים את הגללים שלהם, וכך מעבירים את המזון סבב נוסף של עיכול. לשם כך יש לארנבונים שני סוגים של קקי. האחד הוא קקי כהה ורירי שמכיל הרבה מינרלים, חלבונים וחומרי תשמורת חיוניים שהארנבון רוצה לספוג ולא לאבד. על כן הוא אוכל את הקקי הזה היישר מישבנו. הסוג השני הוא קקי בהיר יותר ודל יותר בחומרים מזינים, שאותו הארנבון לא אוכל.

שני סוגים של קקי, אחד מיועד למאכל, ואחד הוא אכן פסולת. ארנבון והגללים שלו | איור: GARY HINCKS / SCIENCE PHOTO LIBRARY

סיבה נוספת לאכילת צואה קשורה לתכונה אחרת של מערכת העיכול. בעלי חיים שניזונים ממזון צמחי נעזרים במיקרואורגניזמים, כמו חיידקים ושמרים, כדי לפרק את התאית – המרכיב העיקרי בדפנות התאים של צמחים. לשם כך יש לרבים מבעלי החיים הצמחוניים מערכת עיכול עם כמה קיבות הפועלות כמכלי התססה שבהם התאית מפורקת למרכיביה. גור צעיר שעומד להיגמל מיניקת חלב אמו צריך לרכוש בדרך כלשהי את המיקרואורגניזמים שיעזרו לו לפרק את המזון. איך הוא עושה את זה? בוודאי כבר ניחשתם: הוא אוכל צואה של פרט בוגר – בדרך כלל של אימו. כך הוא רוכש את אוכלוסיית חיידקי המעיים ושאר המיקרואורגניזמים שיאפשרו לו לעכל מזון מוצק. במקלטים לפילים יתומים נוהגים, לפיכך, לאסוף גללים טריים של פילים בוגרים, כדי להאכיל בהם את הזאטוטים, שעומדים להיגמל מבקבוק החלב.

גללים לשיפור העיכול: איסוף קקי למען פילים יתומים. סרטון קצר (באנגלית): 

לקבור או לא לקבור?

קקי הוא חומר ריחני, שלא לומר מצחין. הוא גם שופע פרומונים וחומרים נדיפים אחרים. להתלבטות אם לקבור את הצואה הריחנית שלך או להשאיר אותה חשופה יש כמה תשובות אפשריות, שעשויות להעיד לא מעט על מעמדך בשרשרת המזון ובהיררכיה של המין שלך. למשל טיגריס או אריה בעלי טריטוריה ישתמשו בצואה שלהם כדי לקבוע את בעלותם על השטח ולסמן את גבולותיו. לעומת זאת, פרט צעיר וחסר טריטוריה שמסתובב בשטחיהם של זכרים אחרים יעדיף לא פעם לקבור את הקקי כדי לא למשוך את תשומת ליבו של הבעלים ה"חוקי", החזק ממנו. גם למינים קטנים יותר במשפחת החתוליים, שנמצאים באמצע שרשרת המזון – כך שהם טורפים אך גם נמצאים בסכנה להיטרף בעצמם – כדאי לקבור את הקקי ולא להשאיר לאויביהם סיבה לחפש אותם.

לחתולים שאינם טורפי-על כדאי לקבור את הצואה שלהם, כדי לא להסגיר את מיקומם לטורפים גדולים מהם. חתול מכסה את הפרשותיו | צילום: Vershinin89, Shutterstock

החתוליים הם יצורים יחידאים, אבל מה עושים בעלי חיים חברתיים, שחיים בקבוצות כמו להקות ועדרים? בטיוליכם ברחבי ישראל ייתכן שנתקלתם פה ושם בערמה של גללים עגולים וקטנים. זוהי תחנת ריח של צבי זכר שהשתין והטיל את גלליו בנקודה מסוימת כדי לסמן טריטוריה. ככל שהזכר מצליח ודומיננטי יותר, הנחלה שלו תהיה איכותית יותר, עם יותר מזון זמין, ולנקבות יהיו תמריצים גדולים יותר לבוא אליו במהלך נדודיהן בין הטריטוריות. הגללים, אם כן, נועדו בעיקר להעביר לזכרים מחרים מסר חד וברור: "אני כאן וזה הריח שלי. חפשו לכם מקום אחר".

מעבר להיותו אמצעי תקשורת תוך מינית, לקקי של הצבאים בישראל יש חשיבות גדולה בשמירה על עצי השיטה המדבריים. הצבי הוא כיום צרכן הבר העיקרי של התרמילים המזינים מאוד של השיטה. כך הוא מספק לשיטים שירות חשוב, בדומה לאוכלי פירות אחרים: הפצת זרעים. הפרי הוא מעין תגמול שהצמח משתמש בו כדי לדרבן בעלי חיים להפיץ את הזרעים שלו. אבל באכילת תרמילי השיטה יש עוד בונוס עבור העץ: מערכת העיכול של הצבי מעניקה לו שירותי הדברה.

עצי השיטה בנגב ובערבה סובלים מאוד מפגיעתה של חיפושית טפילה ממשפחת העליתיים שנקראת זרעונית (Bruchidius raddianae). הזרעונית מטילה את ביציה בתוך התרמילים כשהם עוד ירוקים ורכים. הזחלים שבוקעים נכנסים לתוך הזרעים, אוכלים את הפסיגים שלהם ומתגלמים בתוכם. החיפושיות הבוגרות מגיחות כשהזרעים כבר יבשים, או אפילו אחרי שכבר נפלו על האדמה. אם יזדמן לכם להימצא מתחת לעץ שיטה בנגב או בערבה, הרימו תרמיל יבש ובידקו את מצב הזרעים. סביר מאוד להניח שתמצאו בהם חורי יציאה עגולים של חיפושיות.

מחקרים על נביטת זרעים הראו ששיעור הזרעים שמצליחים לנבוט אחרי שטפיל פגע בהם כך הוא נמוך מאוד, אם לא אפסי. מה שעשוי להציל את המצב הוא ביקור במערכת העיכול של בעל חיים. זרעים שהצבי בולע ופולט בסופו של דבר בצואה עוברים בדרכם גם בסביבה החומצית מאוד בקיבתו. החומצה חודרת אל הזרע שהזחל ניקב בדרכו פנימה, וקוטלת את הזחל או את הגולם שהתפתח ממנו. אף על פי שהעץ כמובן לא יכול לקבוע מי יאכל את תרמיליו, עדיף מבחינתו שזה יהיה בעל חיים גדול יותר מהצבי, כמו ראם או דישון למשל. כשהפה גדול יותר, הסיכוי שהזרע יימעך בלעיסה פוחת, ואצל בעלי חיים גדולים המזון שוהה יותר זמן בקיבה, מה שמשפר את הסיכוי להדביר את הזרעונית הטפילה.

מערכת העיכול יכולה לסייע להדביר את החיפושית שמנצחת את השיטה. צבי ג'ירפי (גרנוק) אוכל מעץ שיטה | צילום: Marcel Brekelmans, Shutterstock

יציאה לרשת חברתית

אמרנו כבר שקקי הוא אמצעי תקשורת ודרך לסמן טריטוריה. יש מי שלקחו את זה אפילו רחוק יותר. הקרנפים רחבי השפה (קרנפים לבנים) לא מפזרים את הקקי שלהם באקראי ברחבי הסוואנה, אלא מקפידים לבחור אתרים קבועים שמשמשים מעין בתי שימוש ציבוריים.

מבחינת הקרנפים, האתרים האלה הם מקומות מפגש פופולריים - מעין "רשת חברתית" שבה הם מפרסמים מידע אישי על עצמם. חומרים שמופרשים בקקי ובשתן מלמדים על הגיל, הזוויג (זכר או נקבה), המצב הבריאותי ומצב מערכת הרבייה של הקרנפים. קרנף שמרחרח את ערמת הצואה יכול לקבל מידע מעניין על הקרנפים הגרים בשכנות.

בעלי הכלבים שבינינו יודעים שרחרוח ההפרשות של כלבים אחרים הוא עיסוק מעניין מאוד עבור הכלבים. מחקר שנעשה בדרום אפריקה הראה שגם קרנפים מתעניינים בהפרשות ומפיקים מהן מידע חשוב. החוקרים אספו דגימות צואה של זכרים ונקבות בגילים שונים, כולל זכרים דומיננטיים ונקבות מיוחמות, ובדקו את ההרכב הכימי שלו. כצפוי ההרכב הכימי היה שונה מקרנף לקרנף, ולכל סטטוס היה פרופיל כימי ייחודי.  

על פי הפרופילים הכימיים שנמצאו יצרו החוקרים תמיסות שמייצגות שלושה טיפוסי קרנפים: קרנף צעיר, זכר דומיננטי ונקבה מיוחמת. לאחר מכן פיזרו את התמיסות ב"בית שימוש ציבורי" בשמורה בדרום אפריקה ובדקו את תגובותיהם של זכרים דומיננטיים להן. כפי שצפו החוקרים, הזכרים הגיבו בעוצמה רבה לריחה של נקבה מיוחמת. הם השקיעו זמן רב יותר ברחרוח הערמה, חזרו על כך שוב ושוב ואף עשו בעצמם את צרכיהם באותו מקום. לעומת זאת, ריחו של זכר דומיננטי אחר גרם לזכרים להתנהג בדרך שאפשר לפרש כהיסוס וחשש.

הרשת החברתית של השכונה. קרנף בבוצואנה מתעדכן ברכילות האחרונה בערימה של קקי טרי | צילום: John Ceulemans, Shutterstock

הממצאים חיזקו את השערתם שאתרי השירותים הציבוריים האלה מספקים לקרנפים מידע קהילתי יקר ערך על שכניהם, שעשוי לחסוך להם מאמץ ולסייע להם לכלכל את צעדיהם העתידיים בתבונה.

אז גם אם הקקי הוא בסך הכל פסולת של מערכת העיכול, ואפילו מרתיע, דוחה, או מזהם – הוא ממלא בטבע שורה ארוכה של תפקידים חשובים: אמצעי תקשורת, מקור מזון, מקור לחיידקי עיכול, דשן ואפילו חומר הדברה. או כמו שנהוג לומר: הזבל של אחד – הוא האוצר של האחר.