נותנים בראש: הסכנה האמיתית של הפוטבול

"אנא דאגו שהמוח שלי יגיע לבנק המוח של ה-NFL".

-הודעת הטקסט האחרונה ששלח שחקן ליגת הפוטבול הלאומית בארצות הברית דייב דיורסון לקרוביו לפני התאבדותו. 

הספורט הפופולרי ביותר בארצות הברית כבר עשורים רבים הוא הפוטבול, והתעשייה שהתפתחה סביבו מגלגלת מיליארדי דולרים בשנה, כפי שאפשר להעריך מאחוזי הצפייה האדירים הנלווים לשידור של כל משחק אליפות – הסופרבול. אולם בשנים האחרונות מתחילה לחלחל ההבנה ששחקני הפוטבול חשופים לאורך הקריירה שלהם גם לפגיעות ראש חמורות, עם ההשלכות חמורות ורחבות היקף.

ספורט מגע אלים

הפוטבול האמריקאי שייך לקבוצה של ענפים המכונים "ספורט מגע". הם מתאפיינים במגע קרוב בין שחקנים ובסגנון משחק תוקפני שגובל באלימות לשמה. ענפים אלה כוללים בין השאר ענפי קרבות כמו איגרוף, היאבקות ואמנויות לחימה, אבל גם משחקים קבוצתיים כמו ראגבי, הוקי קרח ועוד. הפוטבול ידוע כמשחק פיזי במיוחד, שמתאפיין בין השאר בפציעות רבות – לרבות פגיעות ראש וזעזועי מוח. למעשה, כבר ב-1905 דרש נשיא ארצות הברית תאודור רוזוולט לשנות את חוקי המשחק כדי לצמצם את הפגיעה בשחקנים.

למרבה הצער, כיום ידוע שהמשתתפים בפוטבול וענפי ספורט מגע אחרים נמצאים בסיכון גבוה מאוד ללקות במחלה עצבית שהוגדרה רק בשנים האחרונות, הקרויה אנצפלופתיה כרונית טראומטית, או CTE (קיצור של Chronic Traumatic Enchephalopthy). אפשר לאבחן את המחלה רק בנתיחה לאחר המוות והיא מזכירה מאוד מחלות נוירולוגיות ניווניות כמו אלצהיימר, פרקינסון ו-ALS. היא מתבטאת בהצטברות חלבונים מזיקים במוח, שגורמים להרס של תאי עצב ולהפחתה במשקל המוח.

בניגוד לאלצהיימר ופרקינסון, CTE אינה מחלת זקנה, אלא אופיינית לאנשים עם היסטוריה של פגיעות ראש חוזרות, למשל עקב אלימות במשפחה או השתתפות בספורט מגע. החולים בה סובלים בין השאר מדיכאונות, שיטיון, חוסר תפקוד יומיומי ואובדנות. נראה כי המתאגרף המפורסם מוחמד עלי סבל ממחלה דומה, שהוגדרה כ"פרקינסוניזם" – מחלה דמוית פרקינסון.

הצטברות של חלבונים מזיקים והרס של תאים. הדמיה של מוח של חולה CTE (מימין) לעומת מוח רגיל | מקור: ויקיפדיה

האויב הגדול של ה-NFL

הקישור של CTE לפוטבול התחיל בעקבות נתיחה לאחר המוות שביצע הפתולוג האמריקאי-ניגרי בנט אומאלו בכוכב הפוטבול לשעבר מייק ובסטר. ובסטר, שהיה כוכב גדול בשנים 1990-1974, הידרדר בהמשך לרחוב וחי חיים מלאי סבל (לפי אחד התיאורים הוא הדביק מחדש את שיניו שנשרו באמצעות דבק מגע). כשנפטר בגיל 50 מבעיות לב, גילה אומאלו להפתעתו במוחו את תסמיני המחלה – הצטברות של החלבונים טאו ואמילואיד בטא, שאופיינית גם למחלת האלצהיימר.

כשאומאלו פרסם את ממצאיו ב-2005 הוא הפך לאויב מספר אחת של ליגת הפוטבול המקצועני האמריקאית, NFL, שנציגיה הביעו ספק בכישוריו כרופא ודרשו מכתב העת שפרסם אותו לדחות את המאמר. שנה לאחר מכן אבחן אומאלו את המחלה במוחו של כוכב פוטבול נוסף, טרי לונג, שהתאבד בגיל 45 בבליעת נוזל קירור של רדיאטור. בהמשך אובחנו שחקנים נוספים, וכן ספורטאי מגע בענפים אחרים שחלו ב-CTE.

מכאן והלאה החל להתגלגל כדור שלג. התגלו עוד ועוד מקרים שקישרו בין פוטבול, מוות טראגי של שחקנים והמחלה. עד מהרה התברר שתוחלת החיים הממוצעת של שחקני פוטבול אמריקאי נמוכה בכשני עשורים מהממוצע באוכלוסייה. הממצאים האלה גם הולידו תביעת ענק נגד ליגת הפוטבול, שפיצתה שחקנים בכ-950 מיליון דולר בסך הכול.

ככל שהתפתחה ההבנה ששחקני הפוטבול משלמים מחיר בריאותי כבד על הקריירה שלהם, נעשו עוד ועוד ניסיונות לחקור את הקשר בין הספורט הפופולרי הזה לבין פגיעות ראש ומחלות נוירולוגיות. אפילו ה-NFL עצמה מממנת כיום מחקרים בנושא, לאחר שהמוניטין שלה נפגע קשות בעקבות הפרסומים הרבים. 

בין מקצוענים לחובבים

מסתמן כי הנזק המוחי אינו מוגבל רק לשחקני ה-NFL, אלא קיים גם אצל שחקנים מקצועיים פחות. הצטברות של פגיעות ראש טראומטיות בקרב שחקנים בתיכונים ובמכללות בארצות הברית מנבאת דיכאון ובעיות חשיבה ותפיסה בהמשך החיים. מחקרים עדכניים מנסים לשלב סריקות מוח כדי לאבחן נזק מוחי מוקדם אצל שחקנים. מחקר חדש שפורסם בכתב העת Radiology מראה לראשונה את ההשפעה שיש לפגיעות ראש חלשות יותר מזעזוע  מוח על מבנה מוחם של שחקנים צעירים מאוד – ותוך זמן קצר להפליא.

במחקר שנערך בקרוליינה הצפונית השתתפו 25 נערים וילדים בגילאי 13-8 המשחקים בליגות הפוטבול המקומיות. במחקר תועדו באופן מקיף ביותר כל פגיעות הראש של כל אחד מהנערים בעונת הפוטבול 2012/3, באמצעות חיישנים שהותקנו בקסדות מיוחדות. התיעוד גובה גם בצילום וידאו של כל ילד, בכל משחק ליגה ובכל אימון, כדי שיהיה אפשר להצליב אותו עם הנתונים שנאספו בחיישנים.

על בסיס הנתונים האלו התאימו החוקרים ציון משוקלל לכל משתתף, על סמך הכמות המצטברת של פגיעות הראש בשנה. חשוב לציין שאף אחד מהילדים לא סבל ככל הידוע מזעזוע מוח במהלך העונה. במקביל עשו החוקרים לכל משתתף סריקת מוח על בסיס תהודה מגנטית (MRI) לפני תחילת העונה ובסיומה.

החוקרים התמקדו ב"חומר הלבן" במוח – סיבי עצבים ארוכים המקשרים בין אזורי המוח השונים. הסיבים הללו עשירים בחומר שמנוני לבן הקרוי מיאלין, שתפקידו להאיץ את מהירות האות החשמלי העובד בתאי העצב. הם ראו שאצל המשתתפים שקיבלו ציון משוקלל גבוה של פגיעות ראש נראו שינויים גדולים במיוחד במבנה סיבי החומר ובשלמותם. ובמילים אחרות, גם ללא זעזועי מוח אפשר לראות שינויים משמעותיים במבנה מוחם של השחקנים, בהתאם למספר פגיעות הראש שחוו אפילו בעונה אחת בלבד.

יש לסייג ולומר שהממצאים בללו אינם מצביעים בהכרח על נזק עצבי נוירולוגי בלתי הפיך, ובטח לא על CTE. עם זאת, הם יכולים לרמוז עד כמה המשחק הפיזי הזה יכול להשפיע על מבנה המוח לאורך זמן. נדרשים עוד מחקרים דומים כדי לגבש אסטרטגיות מניעה עתידיות; אך  כבר כיום, כשמתברר עד כמה עמוק הקשר בין אופי המשחק לנזק המוחי והפגיעה האנושה באיכות החיים של השחקנים אחרי פרישתם, נראה כי מוטב להורים לשקול היטב אם לעודד את ילדיהם לטפח קריירה בפוטבול.