עורבים, סנאים, ציפורי שיר, דבורים, נחשים ואפילו עכבר אחד הם רק חלק מבעלי החיים שמסדרים ומנקים את אזור המגורים וסביבת העבודה שלהם, לא רק לכבוד פסח

 

סטיבן מק'קירס (McKears) מאנגליה אינו אדם מסודר במיוחד: כשהוא הולך לישון הוא משאיר על שולחן העבודה שלו ברגים, אומים וחפצי מתכת קטנים אחרים. אך לאחרונה הוא גילה שחלק מהחפצים האלה חוזרים במשך הלילה אל קופסת הפלסטיק שניצבת על השולחן. האם גמדים קטנים באים ומסדרים את חדר העבודה שלו, כמו באגדות? כמעט. מצלמה שהציב מק'קירס גילתה שהאחראי הוא עכבר קטן, שהחליט משום מה שמתפקידו להשיב את החפצים לקופסה.

 

הסרטון שבו נראה העכבר אוהב הסדר הפך לוויראלי, ולא קשה להבין למה. פחות קל להסביר מדוע העכבר עושה זאת. בכתבה באתר The Conversation ניסו סופיה דאודי (Daoudi), מרצה לפסיכולוגיה, וג'ן הול (Hoole), מרצה לביולוגיה, לענות על כך.

יש מכרסמים, כמו חולדה סוחרת (Neotoma), שנוהגים לאסוף למחילותיהם חפצים כגון אבנים קטנות ושברי עצים, ואוהבים במיוחד כל דבר שנוצץ. אלא שלא נראה שהעכבר בסרטון שייך לקבוצה הזו. התנהגות נפוצה יותר, שמשותפת למכרסמים רבים, היא חפירת מחילות והטמנה של אוכל, או חפצים אחרים, באדמה. מכרסמים גם נוהגים ליצור אזור מיוחד במחילה עבור שינה, ולרפד אותו בחומרים שונים. "אמנם קשה להיות בטוחים על סמך קצר אחד, אך ייתכן שהתנהגות העכבר נטועה באותן תכונות של אגירה, קבורת חפצים והתעסקות כללית עם הסביבה. כל החפצים האלה בטריטוריה של העכבר אולי גרמו לו לבלבול, והובילו אותו להטמין אותם במקום שנראה לו בטוח" כתבו דאודי והול.

העכבר הזה, אם כך, כנראה קצת מבולבל, אבל חיבתו לסדר אינה יוצאת דופן בעולם החי. בכתבה הזו נפגוש כמה בעלי חיים ששומרים על הבית והחצר נקיים ומסודרים, לא רק בפסח.

ארגז הכלים של העורבים

חשוב לשמור על אזור העבודה מסודר, ולאחסן היטב את הכלים במקום ראוי, שלא יאבדו. זו עצה טובה לא רק לבני אדם אלא גם לאחרים שעשויים להשתמש בכלים, ולפחות מין אחד של ציפורים מקפיד ליישם אותה.

עורבי ניו-קלדוניה (Corvus moneduloides) הם אלופי השימוש בכלים בקרב בעלי הכנף. ציפורים אלו משתמשות במקלות ובחלקי עלים כדי לשלוף זחלים המתחבאים בתוך הענפים, אך הן לא מסתפקות רק במה שהצליחו למצוא זרוק בסביבה. העורבים קוצצים את המקלות מהעץ, מסירים מהם את העלים ומעצבים קרס קטן בקצה. יצירת כלי כזה דורשת זמן ואנרגיה, ולכן אין זה מפתיע לגלות שלא מדובר בכלים חד פעמיים: בעליהם משתמשים בהם שוב ושוב, ובין שימוש אחד לשני דואגים לשים אותם במקום בטוח.

מחקר שהתפרסם ב-2015 הראה שהעורבים דואגים לא להפיל את הכלי שבו השתמשו לאחר שהם מצליחים להוציא בעזרתו זחל שמנמן. לעתים קרובות הם מחזיקים אותו מתחת לרגל עד שיקחו אותו במקורם כדי להוציא את הזחל הבא, אבל הם גם עשויים לשמור אותו לזמן רב יותר, בחורים בגזע העץ או מאחורי קליפת עץ שהחלה להתקלף. החוקרים עדיין לא יודעים לכמה זמן העורבים שומרים את הכלים שלהם – כלומר אם הם מסוגלים לתכנן לעתיד גם מעבר לדקות או לשעות הקרובות.

הנטייה לשמור על הכלים לאחר השימוש אינה ייחודית, ככל הנראה, לעורבים. תוכי קקדו גופין (Cacatua goffiniana) אינם משתמשים בכלים בטבע, אבל כאשר חוקרים לימדו אותם לעשות כך במעבדה, גם הם שמרו אותם לשימוש חוזר.

לופי השימוש בכלים בקרב בעלי הכנף. עורבי ניו קלדוניה מפגינים את יכולותיהם | Nat Geo Wild

לאגור מזון – ולמצוא אותו

עם בוא הסתיו הסנאים, או לפחות מינים מסוימים שלהם, ממהרים להטמין אגוזים שישמשו להם מזון במהלך החורף. והם לא קוברים את המזון במקום שהכי נוח להם באותו רגע – יש להם שיטה מסודרת.

ההחלטה הראשונה שעומדת בפני הסנאי היא אם לטמון את האגוז, או פשוט לאכול אותו עכשיו. על ידי גלגול של האגוז בין כפותיהם ופיהם ובחינתו מכל הצדדים הסנאים מעריכים את משקלו של האגוז, בודקים אם הוא נגוע בטפילים, ומגיעים למסקנה לגבי טריותו והסיכויים שלו לשרוד במשך החודשים הקרובים. אם הם חושבים שהאגוז לא יחזיק מעמד, הם אוכלים אותו במקום לטמון.

למינים שונים של סנאים יש שיטות אגירה שונות. הסנאי האדום (Sciurus vulgaris) מטמין את כל האגוזים במקום אחד, לרוב מעל הקרקע, ואילו הסנאי האפור (Sciurus carolinensis) מחביא כל אגוז במקום אחר. לכל שיטה יש יתרונות וחסרונות משלה: הסנאי האדום צריך לזכור רק מיקום אחד ואין חשש שיאבד חלק מהאגוזים שלו כי לא יצליח למצוא אותם, אבל שיטפון, עובש או פשיטה של בעל חיים חובב אגוזים עלולים לחסל את כל המאגר. הסנאי האפור כמעט בוודאות לא יצליח למצוא את כל האגוזים שטמן, אבל הסיכון לאבד את כולם קטן הרבה יותר.

איך הסנאי האפור מוצא את אגוזיו? פעם חשבו החוקרים שהם עושים זאת על ידי חוש הריח, אך ב-1991 הראו לוסיה ג'ייקובס (Jacobs) ואמילי לימן (Liman) שהמציאות מסובכת יותר. החוקרות נתנו לכמה סנאים לטמון אגוזים בזה אחר זה באותו אזור, ואז בדקו אילו אגוזים הם מצאו והוציאו כעבור יומיים, ארבעה ימים ו-12 ימים. לסנאים לא הייתה בעיה לגנוב אגוז של מישהו אחר כשהם מצאו אותו, אך רוב האגוזים שהם חפרו והוציאו היו אלו שהם עצמם טמנו. כך הראו החוקרות שהסנאים זוכרים איפה החביאו את המטמון הטעים שלהם, ולא רק עובדים לפי הריח. מחקר מאוחר יותר בחן את הזיכרון של הסנאים האפורים, והראה, שלא במפתיע, שהם מסוגלים לזכור את המיקום של מזון מוסתר לזמן רב יותר מסנאים אדומים, ששומרים את כל האגוזים שלהם יחד.

האם לסנאים יש שיטה שבעזרתה הם זוכרים איפה טמנו איזה אגוז? נראה שכן. מחקר מ-2017 הראה שסנאים מהמין Sciurus niger, שטומנים גם הם כל אגוז במקום שונה, נוהגים לקבור את האגוזים לפי הסוג שלהם: השקדים היו קרובים זה לזה בחלקה אחת, הפקאנים נטמנו בחלקה אחרת, ואגוזי המלך בשלישית. הסידור הזה, ככל הנראה, עוזר להם לזכור מה קבור באיזה מקום. "המחקר מראה בברור שהדרך שהסנאים מטפלים במזונם וקוברים אותו אינה אקראית" סיכמה זאת מיקל מריה דלגדו (Delgado), שחוקרת התנהגות של סנאים, בראיון לאתר Live Science.

סנאי אפור וסנאי אדום מפצחים אגוזים | Tom Meaker, Shutterstock
אחד קובר כל אגוז בנפרד, השני שם את כל האגוזים באותו סל. סנאי אפור וסנאי אדום מפצחים אגוזים | Tom Meaker, Shutterstock

הסוכי, הסוכה והאשליה האופטית

זכרי הסוכיים, ציפורי שיר שחיות באוסטרליה ובפפואה גיניאה החדשה, פיתחו דרך מקורית במיוחד לחזר אחר הנקבות. בניגוד לציפורים אחרות הם לא שרים בקול מפתה, לא מתנאים בנוצות צבעוניות או מיוחדות, ולא מבצעים צעדי ריקוד מרהיבים. במקום זאת, הם בונים ומקשטים מבנה שכל תכליתו להראות כמה הם מוכשרים.

המבנים האלה לא משמשים כקינים, והנקבות לא מטילות בהם ביצים – הם מפגני ראווה בלבד. לכל מין של סוכי יש מבנה אחר: חלקם בונים סוכה, ומכאן קיבל הסוג את שמו, וחלקם מעדיפים מעין שדרה של זרדים, נטולת גג. לרוב המבנים מסתיימים בחצר מקושטת, שבה הזכר מסדר פריטים צבעוניים: עלי כותרת, אבנים, זרעים, וכל דבר אחר שהוא מצליח למצוא. מינים שונים מעדיפים צבעים שונים, ונוטים לסדר אותם בקבוצות: כאן ירוק, שם אדום, וכן הלאה.

ב-2010 התפרסם מחקר שהראה כי סידור הפריטים בחצר המבנה של סוכיים עשוי להיות מורכב יותר מחלוקת פשוטה לצבעים. מין אחד של ציפורים אלו, טענו החוקרים, בונה אשליות אופטיות.

המין שבו מדובר נקרא Chlamydera nuchalis, ובמבט ראשון החצרות המקושטות שלו לא נראות מרשימות במיוחד. הצבע האהוב על הזכרים מהמין הזה הוא לבן אפרפר, והם מרצפים את חצרותיהם באבנים, עצמות וקונכיות. אך החוקרים שמו לב שאותם עצמים לא היו מסודרים באופן אקראי: הקטנים יותר הונחו ליד השדרה שבנה הסוכי, והם הניחו עצמים גדולים יותר ויותר ככל שהתרחקו ממנה. הגדולים ביותר נמצאו ליד האזור שבו תעמוד הנקבה ותשקיף על המבנה והחצר.

וזה לא היה במקרה. כשהחוקרים התגנבו בלילה והחליפו את הסדר של העצמים הלבנים, הזכרים עמלו והחזירו את החצר למצבה המקורי בתוך כמה ימים. מדוע זה חשוב להם כל כך? אנחנו לא יודעים בוודאות, אבל החוקרים משערים שהם עושים זאת כדי ליצור פרספקטיבה כפויה (forced perspective): אשליה אופטית שגורמת לחצר להיראות קטנה מכפי שהיא באמת, ובעלת ריצוף אחיד יותר. זה כמובן מעלה את השאלה מדוע הזכר ירצה שהנקבה תראה את החצר כקטנה יותר, ואת התשובה לכך אנחנו יכולים רק לנחש. ייתכן שהפרספקטיבה הכפויה גורמת לו להיראות גדול ומרשים יותר, כאשר הוא עומד בחצר שנראית קטנה באופן מלאכותי.

איננו יודעים אם כך מדוע הסוכיים יוצרים אשליה אופטית, ואם הם מבינים מה הם עושים או פועלים לפי אינסטינקט הטבוע בהם. דבר אחד אנחנו כן יודעים, עם זאת: זה עובד. מחקר מ-2012 הראה שלזכר שיוצר אשליה מוצלחת יש סיכוי גבוה לזכות בנקבה. הזכרים שריצפו את חצרותיהם בצורה שיצרה אשליה טובה יותר הזדווגו לעתים קרובות יותר מהזכרים שלא השקיעו בסידור.

זכרי הסוכי בונים ומקשטים מבנה שכל תכליתו להראות כמה הם מוכשרים | BBC

נחש מי מסדר את החצר

בעל החיים הבא לא מסדר את אזור המגורים שלו או אפילו את אזור התצוגה, אלא את האזור שבו הוא אורב לטרף. נחש העכסן הפסיפי (Crotalus oreganus) צד מהמארב ציפורים ויונקים קטנים, וחוקרים שצילמו נחשים כאלו בפעולה תיעדו התנהגות בלתי רגילה של שניים מהם: הם הסיטו צמחיה בעמדת המארב בעזרת ראשם וחלק גופם הקדמי, ככל הנראה כדי להבטיח קו ראייה נקי אל טרפם ודרך פתוחה להתקפה.

"יש להם הזדמנות אחת... אין אפשרות לנסות שוב" אמרה בְּרי פוטמן (Putman), אחת מהחוקרים החתומים על המאמר. "אם יש פחות צמחייה בדרך, זה כנראה עוזר". בינתיים ההתנהגות הזו נצפתה רק אצל שני פרטים של עכסן פסיפי, אך יש עדויות לכך שגם עכסנים נוספים מסדרים את האזור שבו הם משחרים לטרף.

נחש עכסן פסיפי | Connor Long
יש לו רק הזדמנות אחת, והוא עושה הכל כדי להגביר את הסיכויים. נחש עכסן פסיפי | ויקיפדיה, Connor Long

קן (נקי) לציפור

ראינו שהשאיפה לסדר, שמאפשר לנו למצוא בקלות את מה שאנחנו מחפשים, מאפיינת לא רק בני אדם. תכונה נוספת שמשותפת לנו ולבעלי חיים נוספים היא הדאגה לניקיון של אזור המגורים, במיוחד כאשר הוא משמש יותר מפרט אחד.

אצל ציפורי שיר השמירה על הניקיון חשובה מאוד, בעיקר כאשר יש בקן גוזלים קטנים. אם אלו יעשו את צרכיהם במקום שבו הם יושבים, עד מהרה הקן כולו יהיה רטוב ומלוכלך, דבר שוודאי לא יתרום לבריאותם של היצורים העדינים. וזה עוד לפני שדיברנו על החרקים שיימשכו למקום בשל הריח.

כדי להקל על הניקיון, הגוזלים מייצרים לשלשת שסגורה במעין שקית – קרום רירי שעוטף אותה, ומאפשר להורים לקחת אותה במקורם ולזרוק אותה החוצה. ברוב הפעמים, האב או האם לא שומטים את החבילה המסריחה מעבר לדפנות הקן, אלא עפים איתה מרחק מה ורק אז נפטרים ממנה. הסיבה, סבורים חוקרים רבים, היא שהצטברות לשלשת מתחת לענף מסוים עלולה לרמוז לטורפים ששם נמצא קן עם גוזלים חסרי אונים. פיזור ה"חיתולים המלוכלכים" באזור רחב יותר מגן אם כך על הקן ושומר אותו נסתר. מחקר משנות ה-80 מצא שסנוניות עצים (Tachycineta bicolor) שקיננו מעל האדמה עפו מרחק רב יותר כדי לזרוק את הלשלשת בהשוואה לסנוניות שקיננו מעל נהר, ככל הנראה משום שהאחרונות היו צריכות לדאוג פחות מהצטברות לשלשת שתחשוף את מקומן.

אפשרות נוספת להיפטר מהלשלשת של הגוזלים היא פשוט לאכול אותה. מינים רבים של ציפורי שיר עושים זאת בימים הראשונים לאחר בקיעת הגוזלים, אבל יש גם כאלו שבולעים את השקית עם מטענה הריחני בכל תקופת שהייתם של הגוזלים בקן. מדוע הם עושים זאת? יש חוקרים שסבורים שהסיבה העיקרית היא שההורים מנסים לחסוך מעצמם את הצורך לעוף הרחק מהקן כדי לזרוק את הלשלשת, פעולה מעייפת שגם משאירה את הגוזלים זמן רב יותר ללא הגנה. אך מחקר משנות ה-90 מראה שיש ערך תזונתי לצואה של הגוזלים, וברוב המקרים מי שאכל אותה הייתה הנקבה, שהייתה זקוקה יותר למזון לאחר הטלת הביצים.

מפזרים את ה"חיתולים המלוכלכים" באזור רחב. צופית מפנה את הלשלשת של גוזלה | Yc Wee

כי צריך את הכוורת לסדר ולנקות

בעלי חיים שמתגוררים בקבוצות גדולות ובצפיפות בתוך קנים, כמו דבורים, נמלים או טרמיטים, שומרים על הסדר בעזרת חלוקה של סביבת המגורים לאזורים שכל אחד מהם משמש למטרה אחרת. הכוורות של דבורי הדבש בנויות מהתאים המשושים האופייניים, וגם בהן יש תפקיד שונה לכל אזור. החלק העליון של הכוורת מוקדש לאחסון דבש, התחתון לגידול הרימות, ובאמצע נשמרת אבקת הפרחים. התאים שבהם מתפתחים הצאצאים חשוכים יותר, ובנויים בצורה אחידה יותר. הדבורים מקפידות לנקות את הכוורת, מעופפות החוצה במיוחד כדי לזרוק את הפסולת, ובעיקר מפנות במהירות דבורים שמתו בתוך הכוורת. בשנה שעברה הראה מחקר שדבורים מתות מפרישות פרומוני מוות, שמושכים אליהן את הפועלות לצורך פינוי מהיר.

נמלים ממינים שונים בונות גם הן קִנים מורכבים ומסודרים. מחילות הקִנים התת-קרקעיים של נמלת קציר מפלורידה, Pogonomyrmex badius, יכולות להגיע לאורך כולל של יותר מעשרה מטרים, עם יותר ממאה חדרים. לרוב הנמלים מוציאות את הפסולת שלהן אל מחוץ לקן, ואצל חלק מהמינים יש חלוקת עבודה בין הפועלות שמוציאות פסולת החוצה, והפועלות שמעבירות אותה אל תל האשפה, מנהלות אותו ודואגות שיהיה רחוק מספיק מהקן. אבל לא תמיד כולן יכולות לצאת החוצה בזמן, ואצל נמלת הגינה השחורה (Lasius niger) יש חדרים מסוימים שמשמשים כ"שירותים", ורק שם הן עושות את צרכיהן. גם החולד העירום, יונק שחי בקנים משפחתיים תת-קרקעיים המאורגנים בצורה דומה לזו של קני נמלים, מקצה אזורים מסוימים לצרכים אלו.

נמלת קציר מפלורידה | Jacopo Werther
מחילות הקן יכולות להגיע לאורך של יותר מעשרה מטרים. נמלת קציר מפלורידה | ויקיפדיה, Jacopo Werther

סדר פיזיקלי

אין ספק, עם זאת, שהבנאים המתוחכמים ביותר אינם הנמלים, הדבורים או אפילו החולדים, אלא הטרמיטים. יש כ-2,000 מינים שונים של טרמיטים, וחלקם אינם בונים מבנים מורכבים במיוחד אלא מתמחים דווקא בהריסת מבני עץ שהאדם בנה. אך מבין אלו שבונים את קניהם מאדמה, יש כמה שמביאים את האומנות הזו לשיאה.

יש מינים של טרמיטים הניזונים מפטריות, שאותן הם מטפחים בתוך הקן. מינים אלו בונים תִלים גדולים עם מערכת אוורור מרשימה: האוויר נכנס דרך פתחים סמוך לבסיס התל, עובר דרך חדרים עם בוץ רטוב שמקררים אותו, מקרר את החדרים העליונים יותר ויוצא לבסוף דרך "ארובות" בראש התל. בשנות ה-90 נבנה בהרארה, בירת זימבבואה בניין משרדים בהשראת תלי הטרמיטים, שמאוורר היטב ולכן צורך הרבה פחות אנרגיה בקירור וחימום.

טרמיטים ממינים אחרים בונים תלים שנראים ממבט ראשון אטומים לחלוטין, ללא ארובות או פתחי אוורור. אבל בחינה מדוקדקת יותר העלתה שבקירות החיצוניים יש פתחים קטנטנים. במחקר שהתפרסם בחודש שעבר חשפו החוקרים שהטרמיטים בונים מערכת מורכבת של חורים קטנים המתחברים לחורים גדולים יותר. הם שומרים על אותו מבנה גם כאשר הם בונים את התל מחול יבש, וגם כאשר חומר הבנייה הוא בוץ לח.

מה מיוחד כל כך במערכת החורים הזו, שהחרקים משחזרים אותה שוב ושוב? בשורה של ניסויים הראו החוקרים שהיא מאפשרת ויסות מהיר ויעיל של הלחות וזרימת האוויר בקן, וכנראה גם של הטמפרטורה. כאשר החוקרים הרטיבו את הקן, כמו שהיה קורה בשעת גשם חזק, הוא התייבש מהר בעוד מבנה דומה ללא החורים נשאר רטוב זמן רב יותר.

מערכת החורים מאפשרת את איוורור הקן וגם מונעת הצטברות של פחמן דו-חמצני. הפיזיולוג סקוט טרנר (Turner), שלא היה מעורב במחקר, השווה את התל למעין ריאה גדולה. "אם מסתכלים על הפיזיקה של חילוף הגזים בריאה, זה דומה מאוד לצורה שבה תל הטרמיטים מאורגן" אמר בראיון לניו-יורק טיימס.

תל טרמיטים | Michael Thomas Clark, Shutterstock
הבנאים המתוחכמים ביותר, עם פתרונות אוורור מתקדמים. תל טרמיטים | Michael Thomas Clark, Shutterstock

שמירה על סדר וניקיון היא לא רק גחמה של משוגעים לדבר, של חולי נקיון או של הורים למתבגרים. הניקיון חשוב לא רק לנו אלא לכל בעלי החיים, ובמיוחד לאלה שמתגוררים יחד בצפיפות - והם פיתחו שיטות שונות לדאוג להרחקת הפסולת, לאוורור ולהיגיינה. על סדר וסידור אנחנו לרוב פחות חושבים בהקשר של בעלי חיים, אבל גם בעולם החי יש מי שצריכים לזכור איפה הניחו את הכלים שלהם, או איפה החביאו את האגוזים. שמירה על סדר גם חשובה לעתים ליצירת אשליה אופטית למשיכת נקבות, שמירה על דרך פנויה להתקפה שתאפשר ציד מוצלח, או לניהול יעיל של המושבה. בשביל בעלי החיים האלה, סדר הוא המפתח להישרדות הפרט או המין, והם שומרים עליו כל השנה, לא רק בתקופות החגים. חג שמח!

 

מבית היוצר של מכון דוידסון לחינוך מדעי : תקועים בבית- עכשיו אתם יודעים

לרשימת הסרטונים המלאה

 

 

0 תגובות