פורצות הדרך שלא טסו לחלל

בינואר 1978 הציגה סוכנות החלל האמריקאית את האסטרונאוטים החדשים שנבחרו אחרי תכנית אפולו. הקבוצה השמינית הייתה הגדולה ביותר שנבחרה עז אז, וכללה 35 אסטרונאוטים. הקבוצה כללה את האסטרונאוטים הראשונים ממוצא אפריקאי וממוצא אסייתי, ולא פחות חשוב – בפעם הראשונה מאז הקמת נאס"א 19 שנים קודם לכן – בחרה ארצות הברית נשים לשורות האסטרונאוטים שלה. אנה פישר, שאנון לוסיד, ג'ודית' רזניק, סאליד רייד, ריאה סדון וקת'רין סאליבן היו שש הנשים האמריקאיות הראשונות שנבחרו לטוס לחלל, ואכן עשו זאת. הצלחתן שימחה וריגשה נשים, נערות וילדות (וגם גברים) בארצות הברית ובעולם כולו. אבל היא גם הייתה ניצחון גדול לקבוצת נשים אמריקאיות שהיו ראויות מאין כמותן להיבחר לטיסת חלל, אך מאמציהן התנפצו על חומות השוביניזם האמריקאי של שנות ה-60.

הנשק הסודי

ג'רי (ג'רלדין) קוב (Cobb) נולדה באוקלהומה השבוע לפני 87 שנים, ב-5 במרס 1931. אביה היה טייס בצבא האמריקאי, ובגיל 12 היא טסה עמו והתאהבה בתחום התעופה. עד מהרה החלה להטיס בעצמה מטוס פייפר, מגרדת כסף לטיסות נוספות ולאימונים ממשימות כמו פיזור עלוני פרסומת מהאוויר. בגיל 17 כבר קיבלה רישיון טיס פרטי וביום הולדתה ה-18 קיבלה את הרישיון המסחרי.

בסוף שנות ה-40 התקשתה קוב להתחרות בשוק העבודה עם הטייסים הרבים ששוחררו מהצבא בתום מלחמת העולם השנייה, ונאלצה להסתפק בעבודות כמו טיסות ריסוס או סיורים לאורך צינורות נפט. זה לא הפחית מאהבתה לטיסה. בגיל 19 כבר הוסמכה כמדריכת טיסה, וכעבור זמן קצר מצאה פרנסה בעבודה ייחודית בחברה שקנתה מטוסים מעודפי צבא ומכרה אותם לחילות אוויר זרים. היא הטיסה מטוסים כאלה לביתם החדש בכל רחבי העולם, מדרום אמריקה ועד הודו, והתמודדה עם שעות ארוכות של טיסות לבדה, ניווט באזורים לא מוכרים, הטסת מגוון רחב של מטוסים, תקלות שונות ונחיתות ביניים במקומות נידחים. פעמים רבות נאלצה להפגין תושייה ולהתמודד עם מצבים קשים, למשל כשהובילה מטוס לחיל האוויר של פרו, אך יורטה באקוודור והושמה במעצר.

בשנות ה-20 לחייה קבעה קוב כמה שיאי עולם במרחק, גובה ומהירות טיסה במטוסים קלים. בין השאר היא שברה שיאים של טייסים רוסים, מה שהביא עיתונאים שסיקרו את הישגיה לכנותה "הנשק הסודי של ארצות הברית במלחמה הקרה". הפרסום שלה הקנה לה משרה נוחה בחברה קטנה לייצור מטוסים, שבה הייתה אחראית על פרסום ומדי פעם זכתה להטיס מנהלים בכירים. ב-1959 נבחרה קוב לטייסת השנה בארצות הברית ולאשת השנה בתעופה האמריקאית. עם הישגים כה מרשימים היא נשאה את עיניה למה שנראה כמו האתגר הבא בתחום התעופה – טיסה מאוישת לחלל.

התמודדה בהצלחה עם שעות טיסה ארוכות לבד, אזורים לא מוכרים, תקלות ואתגרים. קוב בתא הטייס | מקור: לא ידוע

אמות מידה

עידן החלל נפתח באוקטובר 1957, כשברית המועצות שיגרה את ספוטניק – הלוויין המלאכותי הראשון. ארצות הברית פיגרה בכמה חודשים אחרי הסובייטים, אך בתחילת 1958 הצליחה לשגר לוויין משלה. השלב הבא – היה ברור לכל – יהיה טיסה של אדם לחלל.

ברית המועצות בחרה קבוצת טייסים צבאיים והכשירה אותם בחשאי לטיסות חלל. ארצות הברית, לעומתה, הקימה ב-1958 סוכנות חלל אזרחית – נאס"א. הנשיא אייזנהאואר סבר שאפשר יהיה לבחור את האסטרונאוטים מקרב מגוון של בעלי מקצועות רלוונטיים, ממטפסי הרים ועד מטאורולוגים. אבל המנהל הראשון של נאס"א, קית' גלנן (Glennan), שבעצמו לא היה איש תעופה אלא מהנדס בעל קריירה מרשימה בתחום הקולנוע, שכנע את הנשיא כי הדרך היעילה ביותר לבחור אסטרונאוטים תהיה לגייס אותם מקרב טייסי הניסוי של זרועות הצבא. אייזנהאואר השתכנע, וגזר בכך אפליה על מגזרים שלמים שלא היו יכולים לשמש אז טייסי קרב צבאיים בארצות הברית, ולכן גם לא להיבחר לטייסי ניסוי, משום שאחת הדרישות לתפקיד הייתה ניסיון כטייסי קרב.

אבל עוד בטרם נבחר אפילו אסטרונאוט אחד מקרב טייסי הניסוי, היה צורך לקבוע את אמות המידה לבחירתם ואת הליך המיון. איש לא ידע מה בדיוק מצפה לאסטרונאוטים בחלל, או אם וכיצד מסוגל גוף האדם לתפקד בתנאי חוסר כבידה. לכן המשימה של צוותי המיון הייתה לבחור את האנשים המתאימים ביותר להתמודד עם כל דבר – מבחינה נפשית, מבחינה גופנית ומבחינה מקצועית.

ועדת מומחים קבעה את אמות המידה הראשוניות לסינון – בוגרי בית ספר לטייסי ניסוי, בעלי ניסיון של 1500 שעות טיסה. מגבלות נוספות נגזרו מהעובדה שהחלליות הראשונות היו צפויות להיות קטנות למדי, לכן על המועמדים היה להיות בגובה של עד 1.80 מ', ובמשקל נמוך מ-82 קילוגרם. ועדה שהורכבה בעיקר מפסיכולוגים ופסיכיאטרים סיננה ומיינה את המועמדים על פי המוטיבציה שלהם וכישוריהם להתמודד עם מצבים נפשיים שונים. שלושים ושניים המועמדים הנותרים הופנו לשבוע של בדיקות גופניות מקיפות במכון פרטי, מרפאת לאבלייס באלבוקירקי שבניו מקסיקו.

הרופא והטייסת העשירה

וויליאם רנדולף (רנדי) לאבלייס השני (Lovelace) היה רופא בחיל האוויר האמריקאי ועסק רבות בחקר ההשפעות של טיסה בגובה רב על תפקוד הטייסים ובריאותם. הוא פיתח את מסכת החמצן שהצילה את חייהם של טייסים רבים במלחמת העולם השנייה, ובחן בעצמו את המסכה וציוד נוסף כשצנח ממטוס בגובה של יותר מ-40 אלף רגל (כ-13 קילומטר), הצניחה הגבוהה ביותר עד אז. הוא נפצע בצניחה וקיבל עיטור גבורה. לאחר המלחמה הצטרף לדודו, שניהל מרפאה ומכון מחקר באלבוקירקי, המשיך לעסוק בחקר סוגיות הקשורות לטיסות בגובה רב ואף בחלל, והיה מעורב בכמה מיזמי תעופה צבאיים, כמו מטוס הריגול U2. ב-1958 מונה לראש המועצה המייעצת לנאס"א בנושא מדעי החיים, כך שהמכון שלו היה מועמד טבעי לבדיקות האסטרונאוטים.

ב-1937 פגש לאבלייס את ג'קלין (ג'קי) קוקרן (Cochran), מחלוצות הנשים הטייסות בארצות הברית. קוקרן הייתה ספרית מבית עני שגדלה במשפחות אומנה, נישאה למיליונר והקימה בעזרתו רשת קוסמטיקה מצליחה. עד מהרה היא נדבקה בחיידק הטיסה, והפכה לאחת הדמויות המובילות בתחום. היא השתתפה וניצחה בתחרויות ובמרוצים רבים ועמדה בראש ארגון הנשים הטייסות שהקימה הטייסת האגדית אמליה ארהרט. במלחמת העולם השנייה ייסדה את טייסת הנשים שסייעה לזרועות הצבא במשימות לא קרביות כמו טיסות תובלה של חיילים וציוד, העברת מטוסים חדשים לבסיסיהם, סיוע לכוחות מתאמנים ועוד. הטייסת התפרסמה בכינוי WASP (Women Air-force Service Pilots), וקוקרן הפכה דמות מוכרת מאוד בציבור.

כשהפציע עידן החלל, התעניין לאבלייס מאוד באפשרות לבחון גם נשים במבחנים שנעשו לאסטרונאוטים גברים. הדעה הרווחת בקרב רוב העוסקים בתחום הייתה שנשים אינן מתאימות למשימות טיסה מאתגרות, ודאי לא לטיסות חלל: הן לחוצות יותר, שקולות פחות בקבלת החלטות, אינן חזקות פיזית די הצורך, ומי יודע מה יקרה אם חלילה יידרשו לטוס בזמן הווסת. ואולם, לאבלייס וכמה מעמיתיו לשעבר בחיל האוויר העריכו שנשים דווקא יוכלו להיות טייסות חלל טובות לא פחות מהגברים, אם לא יותר. הנשים בדרך כלל רזות ונמוכות מהגברים, כך שמלכלתחילה התאמתן לטיסה טובה יותר, ולאבלייס היה סקרן לבחון מדעית תכונות נוספות כמו למשל צריכת חמצן והתמודדות עם מצבי קיצון, כדי להעריך את יכולתן של נשים להתאים לטיסות חלל.

המועמדים לאסטרונאוטים שצלחו את הבדיקות הרפואיות של לאבלייס נשלחו למיונים נוספים במכון הרפואה התעופתית של חיל האוויר, שם נבחנה התמודדותם עם תנאי טיסה קשים, בין השאר הדמיות של חוסר משקל, כוחות ג'י עזים ובידוד מוחלט בחדר חשוך לחלוטין. נסיונותיו של לאבלייס לעניין את נאס"א ואת חיל האוויר בבחינת נשים לטיסת חלל נתקלו בהתעלמות במקרה הטוב והתנגדות גורפת במקרה הפחות טוב, בעיקר מצד קציני חיל האוויר.

אבל לאבלייס היה נחוש לבחון את התאמת הנשים, עם הממסד או בלעדיו. כאן הועילה ידידותו רבת השנים עם קוקרן, שהסכימה לממן בדיקות כאלה למועמדות ראויות. קוקרן ראתה עצמה מועמדת טבעית להיות האשה הראשונה בחלל, אבל הבינה שבשנות ה-50 לחייה היא כנראה מבוגרת מדי והסתפקה בהנהגת המיזם. לאבלייס והיא העמידו בפני הנשים המועמדות דרישות מחמירות עוד יותר משל הגברים – הן נדרשו להיות בנות פחות מ-35 (שלושה משבעת האסטרונאוטים הראשונים שנבחרו היו מבוגרים יותר), ובעלות נסיון של 2000 שעות טיסה, לעומת 1500 של הגברים. לאבלייס כבר הכיר את קוב ממפגשים קודמים בתחום התעופה, והזמין אותה להיות הראשונה שתעבור את הבדיקות.

היה נחוש לבחון נשים לטיסת חלל, גם בלי הסכמת נאס"א. לאבלייס וג'קי קוקרן | צילומים: חיל האוויר האמריקאי, ויקיפדיה

בדיקות מקיפות

בפברואר 1960 התייצבה קוב במרפאה באלבוקירקי, לשבוע של בדיקות רפואיות מפרכות, מכף רגל ועד ראש, כולל כל החלקים הפנימיים. הבדיקות כללו בין השאר צילומי רנטגן של כל הגוף, בדיקות מאמץ, סיבולת לב-ריאה, בדיקות ראייה מקיפות ובדיקות שיווי משקל לאחר הזרקת מי קרח לאזניים.

הבדיקות של קוב היו מצוינות. בריאותה הייתה תקינה לחלוטין, הכושר הגופני שלה מעולה והיא תפקדה ללא רבב בבדיקות כמו שיווי משקל ושמירה על ריכוז בתנאי מאמץ ולחץ. לאבלייס שמח לגלות שצריכת החמצן שלה נמוכה מזו של גברים, כך שאם היא – או אשה דומה לה – תשוגר לחלל, יהיה צורך בפחות חמצן ופחות משקל בחללית.

כמה חודשים לאחר מכן הציג לאבלייס רשמית את תוצאות הבדיקות של קוב בכינוס מדעי בסטוקהולם, בירת שבדיה. המידע הגיע במהירות לתקשורת, ועיתונאים רבים מיהרו להכתיר את קוב לאסטרונאוטית הראשונה, למורת רוחם של אנשי נאס"א, שנאלצו להבהיר שוב ושוב שאין כרגע שום תכנית לבחירת אסטרונאוטיות או להכשרת נשים לטיסות חלל.

לאבלייס ידע שהקהילה המדעית תתייחס לתוצאות של קוב כאל מקרה יוצאת דופן, ושעליו להרחיב את הפרויקט ולבחון מועמדות נוספות. מכיוון שהיה קשה מאוד למצוא נשים עם נסיון הטיסה של קוב, הוא הסתפק כעת בדרישה של 1000 שעות טיסה, והרכיב בעזרת קוב רשימה של טייסות מנוסות שעשויות להיות מועמדות מתאימות.

במהלך השנה הבאה ניגשו עוד 19 טייסות לבדיקות הרפואיות אצל לאבלייס. 12 מתוכן עברו את הבדיקות בהצטיינות, רבות מהן עם נתונים טובים משל הגברים שנבחרו לטוס לחלל במסגרת תכנית "מרקורי" – התכנית הראשונה של טיסות חלל אמריקאיות מאוישות. ואולם, נאס"א המשיכה לעמוד בסירובה לשקול מועמדות של נשים. קוב פנתה בעצמה לבסיס חיל האוויר רייט (Wright), שבמכון הרפואה שלו בוצעו הבחינות לאסטרונאוטים הגברים, וביקשה לגשת לבדיקות. חיל האוויר דחה את הבקשה, וכאילו כדי להוסיף עלבון לקוב, מכתב הדחייה לא נשלח אליה ממרפאת התעופה, אלא מלשכת פניות הציבור של החיל.

קוב לא אמרה נואש, והחליטה להמשיך להתקדם בכוחות עצמה. היא יצרה קשר עם פסיכיאטר מאוקלהומה, ג'יי שורלי (Shurley) שפיתח בדיקה מקבילה למבחן הבידוד בחושך של חיל האוויר. במבחן שלו, הנבדק צף בתוך בריכה בחדר חשוך, מנותק מכל השפעה סביבתית. בדיקת הבידוד הייתה רק חלק מהערכה פסיכיאטרית מקיפה שפיתח שורלי לאחר שהשתכנע שהבדיקות של נאס"א אינן מספיקות. קוב עברה בהצטיינות גם את ההערכה הזו, והחזיקה מעמד במיכל יותר שעות מאשר רוב הגברים שעברו את הבדיקה.

נוסף על קוב ניגשו לבדיקות של שורלי רק עוד שתיים מהנשים שעברו את הבדיקות של לאבלייס. המועמדות חששו כי בהעדר תמיכה של נאס"א הן מכלות את זמנן לשווא, ורובן לא יכלו להרשות לעצמן להפסיד עוד ימי עבודה לאחר שבוע של בדיקות רפואיות. גם שתי האחרות, וולי פאנק (Funk) וריאה הרל (Hurrle), קיבלו הערכות פסיכיאטריות מצויינות בבדיקה.

עברה בהצטיינות גם את כל מבחני הטיסה. ג'רי קוב על מתקן להדמיית טיסה במנהרת רוח | צילום: NASA

יועצת מיוחדת

לאחר שכל הפניות לחיל האוויר לעשות את בדיקות המיון של האסטרונאוטים נפלו על אזנים ערלות, הצליח לאבלייס למצוא חלופה. הוא סיכם עם בית הספר לטיסה של הצי האמריקאי בפלורידה על סדרת בדיקות מקבילה לקוב. אם הבדיקות יעלו יפה, הסכימו בצי לבחון את המועמדות הנוספות.

עשרת ימי הבחינות של קוב בפלורידה באמצע 1961 כללו מבחני כושר גופני ומאמץ, תפקוד בתנאי חוסר כבידה, בתאוצה גבוהה בעת שמטוס סילון צולל ומתהפך באוויר, אימונים בתנאי לחץ אוויר נמוך, המקביל לטיסה בגובה רב, אימוני היחלצות ממטוס דמה שהתרסק במים, תפקוד בסביבה משתנה ומסתובבת, ועוד. בסיום ההליך המתיש התברר שהיא לא רק עברה את הבדיקות בהצלחה – היא הצטיינה בהן כמו הטייסים הטובים והמנוסים ביותר של הצי האמריקאי. לדברי מומחים, התוצאות שלה בבדיקות הטיסה והבדיקות הרפואיות, ממקמות אותה בשני האחוזים העליונים של האסטרונאוטים שהתקבלו לנאס"א.

מעודדת מהצלחתה, שיגרה קוב מכתב אישי לראש נאס"א, ג'יימס וב (Webb), וכתבה לו שהיא מוכנה לעמוד בכל הליך הכשרה כדי להיבחר לאסטרונאוטית. זמן קצר לאחר מכן נפגש וב עם קוב בוועידת חלל, ואף הציג אותה לקהל בנאומו וסיפר על הצלחתה בבחינות המיון. לקראת סוף הנאום הוא הפתיע את לאבלייס ואת קוב עצמה, בהכרזה כי הוא ממנה את קוב ליועצת מיוחדת של נאס"א. קוב, שההודעה לא תואמה עמה, לא ידעה מה מצופה לה, ואחרי הוועידה כתבה לווב שהיא מוכנה לכל משימה שיטיל עליה.

לחץ פוליטי

המינוי של קוב בנאס"א הרתיח את דמה של ג'קי קוקרן, שראתה את עצמה כמובילת תכנית הנשים בחלל. קוקרן, שמימנה את הבדיקות לטייסות במרפאת לאבלייס, הרגישה שמתעלמים ממנה כשלא התייעצו איתה בהרכבת רשימת המועמדות ולא שיתפו אותה בראיונות הרבים במסגרת יחסי הציבור של התכנית. לבקשת קוקרן נדחו הבדיקות המתוכננות של 12 הנשים בבסיס הצי בפלורידה מיולי 1961 לספטמבר, כדי שהיא תוכל להיות נוכחת בהן.

הדחייה הזו, ואולי גם מעורבותה של קוקרן, פגעו קשות במיזם הנשים בחלל. היא פנתה לקצין בכיר בצי, והבהירה לו שהבדיקות לנשים מעניינות וחשובות, אבל אסור שהן יעכבו או יפגעו בתכנית החלל שכבר פועלת עם גברים אסטרונאוטים. הקצין פנה לנאס"א וביקש הבהרות. בסוכנות החלל השיבו כי שיגור אשה לחלל אינו בסדר העדיפויות שלהם, ותכנית כזו אינה על הפרק כרגע.

תריסר הנשים התכוננו במרץ למבחנים בפלורידה, עשו אימוני כושר ותיאומים אחרונים. שתיים מהן אפילו התפטרו מעבודתן, משום שהמנהלים לא איפשרו להן היעדרות לצרכי המבחנים. יומיים לפני המועד, הגיעו המברקים מדוקטור לאבלייס, שבישרו להן כי הצי ביטל את המבחנים. כל המאמצים של קוב ולאבלייס לדבר על לבם של וב ובכירים בנאס"א עלו בתוהו. קוב, שלכאורה מונתה ליועצת בנאס"א, הגישה לסוכנות דו"ח על תכנית ההכשרה של הנשים, אך לא קיבלה שום תגובה.

אף על פי שראשי נאס"א ביקשו ממנה למתן את התבטאויותיה הפומביות בעניין טיסת נשים לחלל, קוב המשיכה לקדם את הנושא מעל כל במה אפשרית. לאחר שהרוסים הקדימו את האמריקאים בשיגור האדם הראשון לחלל באפריל 1961, קראה קוב לנאס"א לפעול לכך שאמריקאית תהיה האשה הראשונה בחלל. היא שלחה מכתבים אישיים לנשיא ארצות הברית, קנדי, ולסגנו ג'ונסון, ועודדה את הנשים האחרות לפנות גם הן לכל גורם אפשרי. אחת מנקודות הכוח של הנשים הייתה ג'יין הארט (Hart) – טייסת מוכשרת ומנוסה שעברה גם היא את הבדיקות של לאבלייס וציפתה בקוצר רוח למבחני הצי. בעלה של הארט, פיליפ, היה סנאטור מהמפלגה הדמוקרטית. הפעילות של רעיית הסנאטור עוררה עניין ציבורי רב, וסגן הנשיא הסכים להיפגש עמן.

קוב והארט הציגו לסגן הנשיא גו'נסון את היתרונות של נשים טייסות, את תוצאות הבדיקות והמבחנים שעשו, ומחקרים שהראו כי נשים מסוגלות להתמודד טוב מגברים עם תנאים קשים כמו חום ורעש. הן הדגישו את חשיבות השוויון בין גברים לנשים, ואת חשיבותה של תכנית החלל כהמחשה מעשית ליוזמה של הנשיא קנדי לעודד שוויון מגדרי בתחומים רבים. ג'ונסון אמר שקבוצות מיעוט רבות דורשות שוויון בנאס"א, ושאם יאפשרו לנשים לטוס לחלל, גם שחורים, אסיאתים והיספנים יבקשו לטוס. הוא הבטיח שהוא רוצה מאוד לעזור, אבל העניין בידיו של ראש נאס"א, וסיים את הפגישה.

הוועדה אישרה את הליך בחירת האסטרונאוטים. קוב (משמאל) והארט בדיוני ועדת המשנה בקונגרס | צילום: NASA

סוף החלום

כעת נשארה לנשים רק דרך פעולה אחת: להפעיל לחץ על נאס"א דרך הקונגרס, ולהקים ועדה שתבדוק אם סוכנות החלל מפלה לרעה את הנשים. לאחר שלא מצאו אוזן קשבת בוועדת הסנאט בנושאי חלל, התברר להן כי אולי בבית התחתון של הקונגרס, בית הנבחרים, הן כן יקבלו סיוע. הוועדה לענייני מדע ואסטרונאוטיקה הסכימה למנות ועדת משנה לבדוק אם הנשים מופלות לרעה בנושאי חלל. הוועדה בראשות ויקטור אנפיוזו (Anfuso) כללה 11 צירים, רק שתיים מהם נשים. הדיונים נפתחו ביולי 1962, והיו אמורים להימשך שלושה ימים.

אחרי שקוב והארט נשאו את דבריהן לפני ועדת המשנה, נאמה ג'קי קוקרן ואמרה כי אינה סבורה שנשים מופלות לרעה בתחום התעופה, והציגה את נסיונה האישי כטייסת מובילה. היא הדגישה שהשאלה אינה אם נשים צריכות לטוס לחלל, אלא כיצד שילוב נשים ישפיע על תכנית החלל האמריקאית בכללותה, ואם הוא יעכב את התכנית.

למחרת שמעה הוועדה את נציגי נאס"א, והנשים תלו תקוות רבות בשני האסטרונאוטים שנשלחו להעיד, סקוט קרפנטר (Carpenter) וג'ון גלן (Glenn), שכבר היה גיבור לאומי בהיותו האמריקאי הראשון שהקיף את כדור הארץ בטיסת חלל. אבל גלן, שנחשב ליברלי מאוד, אכזב את הנשים והכריע כנראה את הדיון. "זה הסדר החברתי שלנו", אמר גלן בדיון. "זו עובדה שהגברים נלחמים במלחמות, מטיסים את המטוסים, חוזרים, ועוזרים לתכנן ולבנות ולבחון את המטוסים. העובדה שנשים אינן בתחום היא עובדה של הסדר החברתי שלנו, גם אם זה לא המצב הרצוי".

היעדר התמיכה של האסטרונאוטים בשינוי הסדר החברתי הקיים, ואפילו העדר התמיכה של קוקרן, חרץ את גורל הדיון. לאחר עדות האסטרונאוטים סיים אנפיוזו את הדיונים אחרי יום וחצי בלבד. ועדת המשנה אישרה את הליכי בחירת האסטרונאוטים של נאס"א, וקבעה שאין צורך לשנותו לעת עתה. אולי בעתיד, קבעה הוועדה, יימצא מקום לשלב נשים בתכנית החלל.

שבע מנשי "מרקורי 13" ב-1995. מימין: ברניס סטדמן, מירטל קייגל, שרה רוטלי, ג'רי טרהיל, ג'רי קוב, וולי פאנק וג'ין ג'סן | צילום: NASA

הכרה מאוחרת

התכנית של רנדי לאבלייס לצרף נשים לטיסות חלל לא זכתה מעולם לשם רשמי או להכרה כתבנית רשמית. ג'רי קוב כינתה את התכנית FLAT, ראשי תבות של Fellow Lady Astronaut Trainees, "נשים עמיתות בהכשרת אסטרונאוטים", אך השם לא נתפס בציבור. לימים כונתה התכנית Mercury 13, מקבילה לכינוי Mercury 7, שביעיית מרקורי, של האסטרונאוטים הראשונים.

לאחר החלטת הוועדה ניסתה קוב ללחוץ שוב ושוב על נאס"א, אך בקשותיה נדחו וראש הסוכנות, וב, הודיעה לה שתפקידה כיועצת הסתיים. במקומה הוא מינה את ג'קי קוקרן. גם כמה מהנשים האחרות פנו לנאס"א באופן אישי, אך נדחו.

ביוני 1963 שיגרה ברית המועצות את טייסת החלל הראשונה, ולנטינה טרשקובה, בין השאר משום שהיה חשוב לרוסים להוכיח שבמשטר הקומוניסטי כל אחד יכול לעשות הכל, גם לטוס לחלל. בכך התפוגגה סופית תקוותן של נשות "מרקורי 13" להיות הראשונות בחלל. עם זאת, נראה שגם התכנית הסובייטית לשילוב נשים נועדה בעיקר לצרכי ראווה. חלפו 19 שנים מטיסתה של טרשקובה עד לשיגורה של הקוסמונאוטית השנייה, סבטלנה סביצקאיה, ב-1982.

הגיעה ראשונה לחלל, בעוד האמריקאיות נשארו מאוכזבות על הקרקע. ולנטינה טרשקובה | מקור: ויקיפדיה

קוב המאוכזבת ניתקה את הקשר עם רוב פעילות התכנית של לאבלייס, ושיקעה את עצמה בפעילות טיסה בדרום אמריקה, בעיקר בשירותם של ארגוני מסיון נוצריים. היא ביצעה משימות הומניטריות רבות ובין השאר העבירה אספקה לשבטים מבודדים רבים ומיפתה נתיבי טיסה מעל יערות העד, משחזרת במידה רבה את ימי אספקת המטוסים שלה, בטיסות סולו ארוכות ליעדים נידחים. היא קיבלה אותות הוקרה רבים במדינות דרום אמריקה, וב-1981 אף הייתה מועמדת לפרס נובל לשלום על פועלה.

ביוני 1983, יותר מ-23 שנה אחרי שקוב עשתה את הצעד הראשון לשיגור אשה אמריקאית לחלל, סוף סוף הוגשם החזון הזה, עם שיגורה של סאלי רייד במעבורת צ'לנג'ר. הצלחתה של רייד סללה את הדרך להישגים נוספים של נשים אמריקאיות בחלל. בשנת 1995 הייתה איילין קולינס לטייסת הראשונה של מעבורת חלל, וב-1999 הייתה לאשה הראשונה שמפקדת על מעבורת. קולינס יצרה קשר עם נשות מרקורי 13, הזמינה אותן לשיגור שלה והייתה בין המובילות להכרה מאוחרת בפועלן ובחשיבות תרומתן לשוויון לנשים בתחום החלל ובחברה האמריקאית בכלל. ב-2001 הייתה סוזן הלמס לאשת הצוות הראשונה בתחנת החלל הבינלאומית וב-2008 הייתה פגי ויטסון למפקדת הראשונה של התחנה.

גם 60 שנה לאחר ראשיתו של עידן החלל, נשים עדיין במיעוט מקרב אנשי הצוות שזכו לטוס לחלל. בשנים האחרונות המגמה נוטה יותר ויותר לכיוון שוויון, והמציאות מראה שביצועי הנשים בחלל אינם נופלים מאלה של הגברים. השוויון הזה הושג במאמץ רב, בין השאר של נשים יוצאות דופן כמו ג'רי קוב וחברותיה לתכנית שלא המריאה מעולם.