קיצור תולדות הדבש

ארכיאולוגים שחקרו את קברי הפרעונים – מלכי מצרים העתיקה – הופתעו לגלות בין שאר החפצים בקברים גם כדים מלאי דבש. ההפתעה גדלה עוד כשגילו שהדבש בכדים האטומים השתמר היטב במשך אלפי שנים ונראה אכיל לגמרי. היא הפכה לתדהמה של ממש כשכמה חוקרים העזו לטעום מהדבש העתיק וגילו שהוא טעים ודומה מאוד לדבש של ימינו. הדבורים, מתברר, פיתחו הרבה לפנינו חומרים משמרים באיכות שהאדם – עם כל ידיעותיו בכימיה ופיתוחיו הטכנולוגיים – יכול רק לחלום עליה.

מדוע הדבורים מייצרות דבש ומדוע הוא מכיל חומרים משמרים? הדבש הוא פשוט האמצעי של הדבורים לאגור את מזונן – צוף. הפרחים כידוע פורחים רק לזמן מוגבל במשך השנה, בעיקר באביב, ובתקופה הזו הדבורים צריכות לייצר דבש שיספיק למושבה כולה לכל השנה, ובעיקר לימי החורף.

המדע מכיר כיום כ-20 אלף מינים של דבורים, רובן המכריע דבורים יחידאיות שאינן חיות במושבה. מבין המינים המעטים של דבורים חברתיות, רובם מקימים מושבות עונתיות. כלומר רוב הדבורים חיות עונה אחת בלבד, ורק המלכה שורדת את החורף ומייסדת מושבה חדשה באביב הבא. לעומת זאת, אצל דבורת הדבש Apis Mellifera, המושבה כולה, המונה בדרך כלל עשרות אלפי דבורים, שורדת גם בחורף ולכן זקוקה למזון המשומר.

פועלות ובטלנים

דבורת הדבש, בדומה לכל המינים האחרים של הדבורים, היא חרק. כמו כל החרקים בעלי גלגול מלא, היא מתחילה את חייה בביצה. הזחל הבוקע מהביצה הופך לאחר כעשרה ימים לגולם, וכעבור עוד שבוע וחצי מגיחה מהגולם דבורה בוגרת, מוכנה להתחיל לעבוד. הדבורים הן קרובות משפחה של הצרעות והנמלים, שגם אצלן יש דרגות שונות של חיים חברתיים. אך דבורי הדבש שכללו את החיים החברתיים לדרגה של אמנות.

מושבת דבורים היא גוף מאורגן ומסודר להפליא. בכל מושבה יש מלכה אחת, שהיא בדרך כלל אמן של כל הדבורים במושבה. כמו כן יש במושבה כמה עשרות או מאות זכרים, שאינם תורמים רבות לתפקוד השוטף של הקהילה. תפקידם מסתכם בהפריית המלכה, אם כי רובם אפילו לא יזכו לבצע אותו. רוב חייהם הבוגרים, שנמשכים כחודשיים, יעברו עליהם בהמתנה למעוף הכלולות המיוחל שבו ינסו להפרות את המלכה. רק זכרים בודדים יצליחו להזדווג עמה ויסיימו בכך את חייהם. לאחר שאחד מהם הצליח להפרות את המלכה, הזכרים הנותרים יגורשו מהכוורת אל מותם האכזר בחוץ. לאחר שמלאכת ההפריה הושלמה חבל לבזבז עליהם מזון.

רובן המכריע של הדבורים במושבה הן פועלות, ובניגוד לזכרים חייהן רצופי עמל. חלוקת התפקידים שלהן נקבעת על פי גיל. בימים הראשונים של חייה הבוגרים הפועלת עוסקת בניקוי התאים בכוורת ובהכנתם לאחסון מזון או לקליטת ביצה. הפועלות הבוגרות יותר מאכילות את הזחלים הבוגרים, ובהמשך הן מופקדות על הטיפול בזחלים הצעירים יותר. לאחר מכן הן מועסקות בעבודות הפיזיות יותר, כמו בניית חלות הדבש ואחסון המזון.

אחרי כשלושה שבועות של עבודה בתוך כוורת זוכה הפועלת לצאת סוף סוף אל אור השמש ולהתחיל לעבוד באיסוף צוף. העבודה הזו תובענית ביותר, ופועלות שעובדות בקיץ שורדות בדרך כלל רק כשבועיים של עמל. דבורים שהתמזל מזלן להתחיל לעבוד בסתיו או בחורף יכולות לשרוד אפילו 9-8 חודשים. המלכה, שתפקידה היחיד הוא להטיל ביצים, עשויה לשרוד אפילו חמש שנים.

צובעים את העולם

בחקלאות המודרנית, הכוורות שאנו רגילים לראות הן תיבות עץ לבנות שכל אחת מהן היא ביתה של מושבה אחת. באביב, כשבוקעות בכוורת מלכות חדשות, הדבוראים (שבעבר נקראו כוורנים) מפזרים אותן בין כוורות, וכל אחת מהן מזדווגת ומקימה מושבה חדשה.

בכוורות טבעיות המלכה הבוגרת עוזבת את המושבה עם נחיל של פועלות וכמה זכרים כדי להקים מושבה חדשה. במעון הישן, המלכה הצעירה הראשונה שמגיחה מהגולם מחסלת קודם כל את הגלמים של המועמדות האחרות לכתר. לאחר מכן היא מתפנה למעוף הכלולות ומקימה מושבה חדשה משלה.

הדבורים היו בטבע הרבה לפני האדם. לפי הערכות, הדבורים הניזונות מאבקת פרחים התפצלו מהצרעות אוכלות הבשר לפני כמאה מיליון שנה, כפי שמעיד למשל מאובן של דבורה יחידאית – לא חברתית – שהשתמרה בענבר ונמצאה במיאנמר לפני כעשור. דבורי הדבש החברתיות התפתחו כנראה לפני כ-60 מיליון שנה, אם כי המאובנים הקדומים ביותר שלהן שנמצאו עד כה הם בערך בני מחצית הגיל הזה.

האבולוציה של הדבורים התקיימה במקביל לצמחים בעלי הפרחים. האבקה היא מקור חלבון מצוין לדבורים, ואילו מבחינת הצמח היא המקבילה לתאי זרע, ועליה להגיע מהצמח הזכרי לנקבי. כשהדבורה עוברת מפרח לפרח בחיפוש אחרי צוף ואבקה, גרגירי אבקה רבים נדבקים לגופה ונושרים ממנה בפרח הבא. כך היא מאביקה את הצמחים, מפרה אותם ומספקת להם שירות חשוב ביותר.

השירות הזה חשוב לצמחים עד כדי כך שהם התחילו לנהל תחרות פרועה עליו, ופיתחו פרחים צבעוניים יותר, ריחניים, עתירי צוף ובעלי מראה בולט, במטרה למשוך אליהם יותר דבורים מאביקות. לכן הדבורים אחראיות במידה רבה לכך שעולמנו כיום צבעוני ויפה הרבה יותר משהיה לפני מאה מיליון שנה. אבל תרומתם אינה רק אסתטית: האבקת צמחים היא מרכיב חשוב בחקלאות, ודבורי הדבש, המאביק החשוב ביותר של צמחים חקלאיים, אחראיות על כשליש מתפוקת המזון העולמית. כל זה כמובן עוד לפני שהזכרנו את הדבש.

כנפי ההיסטוריה

כשבני האדם הראשונים הופיעו על במת ההיסטוריה, לפני כ-2.5 מיליון שנה, הדבורים כבר היו שחקן ותיק ומוכר. מושבותיהן שכנו בעיקר בגזעים חלולים, מחילות בסלע או חללים מוגנים אחרים, ובאזורים טרופיים לחים הן ייסדו כוורות אפילו באוויר הפתוח, על ענפי עצים. בשלב מוקדם מאוד של ההיסטוריה האנושית גילו אבותינו הקדמונים את הדבש, כפי שעשו כנראה גם בעלי חיים אחרים לפניהם. מעידה על כך העובדה שגם קופי אדם מסוימים ניזונים בטבע מדבש.

האנתרופולוגית האמריקאית אליסה קריטנדן (Crittenden), החוקרת את האבולוציה של האדם, אף טוענת במחקר מעניין שצריכת הדבש היא שסיפקה את האנרגיה הדרושה להתפתחות המוח הגדול של המין הומו, ואפשרה לו להביס בסופו של דבר את מיני האדם הקדומים האחרים.

האדם הקדמון לא גידל דבורים, אלא פשוט אסף כוורות, אכל את הדבש שהיה בהן וניצל את חומרי הבניין של הדבורים, כמו דונג ושעווה. עם הזמן האדם השתכלל וגילה שאפשר להרחיק את הדבורים מהכוורת בעזרת עשן, ואז לרדות בנחת את הדבש ולהשאיר לדבורים את הכוורת עצמה כדי שימשיכו לייצר בה עוד דבש. ציור קדום שהתגלה בתחילת המאה שעברה על קיר מערה במזרח ספרד מתעד אשה מטפסת על עץ כדי לרדות דבש לפני כ-8,000 שנה.

גידול הדבורים התחיל כנראה להתפתח כענף חקלאי כבר באלף השלישי לפני הספירה. תבליט ממצרים העתיקה משנת 2,500 לפני הספירה לערך מראה אדם מטפל בכוורות חרס בצורת גלילים גדולים שאורכם כשלושה מטרים. שיטות דומות לגידול דבורים התפתחו כנראה בנפרד גם בסין העתיקה ואולי במקומות נוספים. בתל רחוב שבעמק בית שאן התגלו ממצאים ארכיאולוגיים שמעידים על מכוורת פעילה ומשגשגת לפני כ-3,000 שנה.

רדיית דבש לפני כ-8,000 שנה. ציור הקיר ממערות Araña ליד ולנסיה שבספרד | מקור: ויקיפדיה

הכל דבש

הדבורים, כאמור, מייצרות את הדבש מצוף שהן אוספות מפרחים. הצוף הוא פשוט תמיסת מים שמכילה בעיקר סוכרים, ומעט מאוד חלבון וחומרים אחרים. ריכוז הסוכר וההרכב המדויק של הסוכרים בצוף שונה מאוד בצמחים שונים ועשוי להשתנות גם בין צמחים מאותו מין בשל הבדלים בזמינות המים ובתנאי סביבה אחרים.

כשהדבורה הפועלת מוצצת צוף, הוא מגיע לאיבר בבטנה המכונה "קיבת הדבש". שם מתחילים מיד לפעול עליו אנזימים שהדבורה מייצרת. בין השאר הם מפרקים דו-סוכרים לחד-סוכרים ומחמצנים חלק ממולקולות הגלוקוז ליצירת חומצה ומי חמצן.

כשהפועלת מגיעה לכוורת היא פולטת את הדבש מקיבתה ומעבירה אותו לאחת הפועלות הצעירות. זו ממשיכה לעכל את הצוף בקיבתה, ולעתים אף מקיאה אותו ומוצצת אותו שוב כמה פעמים כדי להעלות את ריכוז האנזימים הפועלים בו. בסוף התהליך היא פולטת את טיפת הצוף בתוך חלת דבש.

כדי להשלים את הפיכתו של הצוף לדבש צריכים להתרחש שני תהליכים. האחד הוא פירוק של הדו-סוכרים, ובעיקר הסוכרוז, לחד-סוכרים כמו גלוקוז ופרוקטוז. התהליך השני הוא אידוי המים מהצוף, שנעשה בין השאר בזכות נפנוף כנפיים נמרץ של הדבורים ליד החלה.

הדבש המוכן הוא למעשה תמיסה על-רוויה של סוכר, כלומר מכילה יותר סוכר ממה שיכול לכאורה להתמוסס בכמות כזו של מים. 100 גרם דבש מכילים כ-82 גרם של סוכרים, בעיקר פרוקטוז וגלוקוז ומעט מלטוז וסוכרוז. שאר המרכיבים הם מים, חומצות שונות (הדבש חומצי למדי, pH 3.9), מעט מי חמצן, מעט חלבון, בעיקר בצורת האנזימים שהפרישו הדבורים לתוכו, וכמויות קטנות של ויטמינים ומינרלים. כמו כן הוא עשוי להכיל חומרי טעם או ריח שמקורם בצוף. ההרכב המדויק של הדבש תלוי בסוגי הצמחים שמהם נאסף הצוף, תנאי הגידול שלהם, עונות השנה וגורמים נוספים.

ההרכב הזה מקנה לדבש את תכונות השימור המופלאות שלו: חיידקים ופטריות אינם מסוגלים להתקיים על מצע של דבש, משום שריכוז הסוכרים האדיר יוצר לחץ אוסמוטי ששואב מהם את המים. גם הסביבה החומצית, נוכחות מי החמצן וריכוז החלבון הנמוך הופכים את הדבש לסביבה גרועה לגידול מיקרואורגניזמים. צמיגות הדבש תורמת גם היא את חלקה – אם ריכוז המים עולה אך מעט, שמרים מסוימים כבר יכולים להתקיים בדבש ולקלקל אותו. אבל כל עוד הדבש נשמר בכלי אטום, הסכנה שהרכבו ישתנה קטנה, וכפי שראינו הוא יכול להישמר גם אלפי שנים.

תכונה אחת שהדבש עלול לאבד במהלך האחסנה היא הנוזליות שלו. בטמפרטורות קרירות יחסית, בערך 14 מעלות צלזיוס, חלק מהסוכר נפלט מהתמיסה ומתגבש. אם נחמם את הדבש הוא אמור לחזור למצב הצמיגי המקורי.

המון סוכר עם קצת חומצות ואנזימים מקיבת הדבש של הדבורה. דבש בחלה | צילום: Science Photo Library

תרופת פלא?

כמעט לכל אורך ההיסטוריה המתועדת של הדבש היו לו גם מגוון שימושים רפואיים וקוסמטיים, וגם היום נעשה בו שימוש נרחב ברפואה הסינית ובמסורות אחרות של רפואה טבעית. כמה מהן אף פיתחו תת-תחום שמכונה "אפיתרפיה" (apitherapy) ומבוסס על מוצרים שמקורם בדבורים.

במצרים העתיקה ניצלו את כושר השימור המעולה של הדבש והשתמשו בו כנוזל חניטה, לשימור איברים מסוימים של המתים. גם החיים נהנו ממנו, ובעולם העתיק נהגו למרוח דבש על פצעים, כוויות, עקיצות וגירויי עור אחרים. מחקרים מהשנים האחרונות הראו שהדבש אכן עשוי להגן על העור הפגוע מזיהומים חיידקיים בזכות התכונות האנטי-בקטריאליות שלו, ולכן לסייע להתאוששות מהירה יותר של הרקמה.

בעקבות ההצלחה של הדבש בטיפול בזיהומים נעשו ניסויים רבים כדי לבדוק אם הוא יכול להיות שימושי גם כאנטיביוטיקה לבליעה, לא רק לשימוש חיצוני. מחקרים רבים מצאו שהוא אכן יעיל נגד חיידקים בתרביות מעבדה, אבל עד כה לא היו מחקרים שהראו כי הוא אכן פועל ביעילות גם בתוך הגוף, שם כמובן חלים שינויים רבים ומהירים ברמת החומציות ובהרכבו, כשמערכת העיכול עצמה מפרקת אותו.

דבש נחשב גם לתרופה יעילה נגד שיעול, ותה חם עם דבש הוא אחת מתרופות הסבתא הנפוצות בעולם. מחקר רפואי שנעשה על ילדים מצא שהדבש אכן יעיל במניעת שיעול לפחות כמו התרופות הקיימות. עם זאת, רופאים מזהירים כיום לא לתת דבש לילדים בני פחות משנה, משום שהוא עלול להכיל נבגים של החיידק קלוסטרידום בוטולינום (Clostridum botulinum), שהרעלן שלו גורם לבוטוליזם – מחלה קשה שמתבטאת בחולשת שרירים עד כדי שיתוק ומוות.

דבש עלול להכיל לעתים חומרים רעילים אחרים שמקורם בצמחי הצוף או במיקרואורגניזמים שהצוף הכיל לפני עיבודו. מחקרים רפואיים עושים לרוב שימוש בדבש רפואי, שנמכר בבתי מרקחת ואמור להיות נקי מזיהומים ובעל רמה ידועה של פעילות אנטי-בקטריאלית. בדבש רגיל, לשם ההשוואה, רמת הפעילות אינה קבועה, בשל ההבדלים בתכולת מרכיבים שונים ובריכוזם בין סוגי דבש.

לא על הדבש לבדו

דבורת הדבש היא מכונה יעילה ביותר. הפועלת מסוגלת לעוף כשבקיבתה צוף במשקל השווה למשקל גופה! נסו לדמיין אדם ממוצע ממשיך בעבודתו לאחר שאכל בצהריים כ-70 ק"ג של תפוחי אדמה. על פי הערכות מקובלות דרושות כמיליון גיחות של פועלות לאיסוף צוף כדי לייצר קילוגרם אחד של דבש.

כשהדבוראים רודים את הדבש מהכוורת, הם מספקים לדבורים תמיסת סוכר במקומו ומשאירים בכוורת דבש בכמות הדרושה לגידול הוולדות שאינם יכולים להסתפק בתחליפים.

הדבש הוא מקור הסוכר והאנרגיה העיקרי במזנן הדבורים, אבל את החלבון הן מקבלות מאבקת פרחים. על הרגל של דבורת הדבש יש מבנה דמוי סל שבו היא אוספת אבקה, ובאביב קל לראות את הגושים הצהובים הגדולים דבוקים לרגלי הדבורים, המרחפות בכבדות בין הפרחים.

גם את אבקת הפרחים הזו אימצה הרפואה הטבעית לחיקה. מחקרים שבדקו את יעילותה בחיות מעבדה מצאו לה מגוון רחב של שימושים רפואיים, מטיפול בדלקות ובזיהומים ועד טיפול בסרטן, אך עד כה מחקרים בבני אדם לא מצאו השפעות כאלה בטיפולים מבוקרים וארוכי טווח.

כשבכוורת אמורות להיוולד מלכות חדשות, הפועלות מאכילות את הזחלים המיועדים למלוכה לא רק בדבש רגיל אלא במזון מְלָכוֹת. מדובר למעשה בתמיסה המכילה פחות סוכר מהדבש, אך עשירה מאוד בחלבונים ובחומצות, וכן בהורמונים שמכוונים את התפתחות הזחל למלכה. גם מזון המלכות נמכר כיום בחנויות, ומוצג לעתים כתרופת פלא למגוון רחב של מחלות. בפועל, מחקר זעיר (שבעה נבדקים) מצא יעילות חלקית של מזון מלכות בהורדת רמות כולסטרול. מחקר אחר מצא לעומת זאת שאכילת מזון מלכות עלולה להגדיל את הסיכון להתקפי אלרגיה אצל אנשים מסוימים.

נוסף על חומרי מזון, הדבורים מייצרות חומרים הדרושים להן לבניית הכוורת, בהם שעווה, דונג ופרופוליס, המכונה גם "דבק דבורים", וגם הוא נחשב למוצר רפואי פופולרי. הפרופוליס הוא בעצם שרף עצים מעורב בדונג וברוק של דבורים, והוא משמש אותן בין השאר לאיטום ולציפוי של אזורים בכוורת. כמו המוצרים האחרים, גם בפרופוליס נעשה שימוש רב ברפואה הטבעית. נכון להיום הוכחה חלקית יעילותו בטיפול בפצעים הנגרמים מהרפס בשפתיים או באיברי המין, אך הוא לא נמצא יעיל בטיפול בשורה ארוכה של מחלות מזיהומי מעיים ודרכי הנשימה, וגם לא בסוגים שונים של סרטן.

מקור מזון חשוב לדבורים, קצת פחות בטוח שהוא מועיל לבני אדם. דבורה עם גוש אבקה | מקור: ויקיפדיה

לא בשבילנו

דבורת הדבש היא למעשה החרק הראשון, וכנראה היחיד, שהאדם ביית בכוונה תחילה, אם כי אפשר לטעון שגם מינים אחרים של חרקים, כמו זבובים או תיקנים, הסתגלו לחיים בסביבת האדם. בגלל חשיבותה העצומה לאדם, הן כמאביקה של צמחים חקלאיים והן כיצרנית דבש, היא עמדה במוקד מחקרים רבים במשך השנים. אף על פי שיש כיום ידע עצום על התקשורת והחיים החברתיים של הדבורים, ושפענוח הגנום של דבורת הדבש הושלם כבר לפני עשור, עדיין נותן לנו הרבה ללמוד על הדבורים ומהן.

הדבורים הציתו מאז ומתמיד את דמיונו של האדם, בזכות חייהן החברתיים המפותחים, המסתורין של תוככי הכוורת והניגוד בין התוצר המתוק שלהן לסיכון שבעבודה עמן – הדבש והעוקץ. זו כנראה הסיבה לכך שנוטים לייחס למוצריהן סגולות רפואיות רבות. קצתן נכונות, אך רבות אחרות מופרכות. בסופו של דבר עלינו לזכור שהדבורים מייצרות את המוצרים האלה בשבילן, לא בשבילנו. אנחנו יכולים בעיקר להתפעם מהמורכבות והתחכום שלהן, בעוד אנו טובלים תפוח בדבש המתוק שייצרו. שנה טובה ומתוקה!