סחרחורת של צמיחה אטית ושל גורמים רבי עוצמה הדואגים רק לאינטרסים שלהם עצמם מסכנת את הדמוקרטיה. מאמר רביעי בסדרה.

בקיצור

  • הפער בין עשירים לעניים התרחב בעשורים האחרונים בארצות רבות מכל מיני סיבות.
  • לא כל פער בהכנסות הוא הרסני מבחינה חברתית, אבל אם הוא מאפשר לקבוצות קטנות לשנות לטובתן את חוקי המשחק הפוליטיים והכלכליים, והחדשנות והצמיחה עלולות להיפגע.
  • אין סיכוי שהחברה תגביר את שגשוגה ורווחתה אם לא תתמודד עם אי־השוויון בהכנסות ולא תרסן את ההתנהגויות המזיקות שהוא מעודד.

העולם של היום מלא סכנות מאיימות. שניים מעמודי התווך הגדולים ביותר של השגשוג בעולם כיום, המיזם האירופי שלאחר מלחמת העולם השנייה והדמוקרטיה התקינה (פחות או יותר) בארה"ב, נתונים במצור. גלי פליטים ממלחמת האזרחים בסוריה מציפים את אירופה ומותחים עד סף שבירה את נדיבותם רבת השנים של הצפון אירופים כלפי אנשים במצוקה. אנחנו רואים זוועות במזרח התיכון, צמיחה מקרטעת בסין והתחממות גלובלית. במגזרים רחבים באוכלוסיות של אירופה וארה"ב רמת החיים לא עלתה כמעט כבר שנים רבות, והם מתנערים מן התהליכים המדיניים שנשאו פרי דל כל כך בשבילם. ובכל העולם העשיר, שיעורי הגידול בהכנסה לנפש צונחים בשעה שכמעט בכל מקום אי־השוויון בהכנסה ובעושר גדל והולך.

אולי לא מובן מאליו שאי־שוויון הוא נושא הראוי להימנות על הסכנות האלה, אבל טעות היא להמעיט בכוחו. כל אחד מן האיומים שהזכרתי קשור לאי־שוויון. וגם אם אי־שוויון קיצוני וגואה לא חולל את האיום, אין ספק שהוא מחמיר אותו.

נראה אפוא שהעולם מידרדר אל עברי פי פחת. אבל כשמעריכים את האפשרויות העתידיות שלנו באופן סטטיסטי, אין להקיש רק מן ההווה. ראשית צריך להסתכל אחורה ולראות כמה התקדמנו.

אנחנו, כלומר תושבי העולם העשיר ורבים מתושבי העולם העני, עשירים ובריאים היום לאין ערוך יותר מבכל זמן בתולדות האדם.


הפערים בין עשירים לעניים עלולים למוטט את המדינות העשירות.
(איור: אנדרו מיירס, העמדת אביזרים: אנג'לה קמפוס, סטוקלנד מרטל)

המובן הרגיל של המילה "שגשוג" הוא כוח קנייה או רווחה חומרית, וזה בוודאי חלק חשוב מן העניין. אבל רווחת האדם תלויה בעוד הרבה דברים. אין ערך רב לרווחה חומרית אם אתם מתים או נכים, ובריאות טובה לעצמה היא חלק חשוב מן הרווחה. החינוך משפר את יכולת ההשתכרות ובכך את הרווחה החומרית, אבל הוא גם מאפשר חיים עשירים וטובים יותר. כמו עושר, בריאות וחינוך, כך החופש והחירות הם חלק מן השגשוג: לרבות החופש להשתתף בחברה האזרחית, חופש התנועה, חופש מאפליה, מאלימות, ממעצרים וממאסרים שרירותיים. כל החירויות האלה נפוצות יותר היום מבכל זמן אחר בהיסטוריה.

אם נחזור 250 שנה אחורה, למחצית השנייה של המאה ה-18, נראה כמה מדינות שהחלו להיחלץ מן העבר שבו שררו עוני וחולי בכל מקום. במשך מרבית ההיסטוריה, פעוטות רבים מתו לפני שהגיעו לגיל חמש. מגפות ומחלות היו סכנה מתמדת. רק אחרי המהפכה התעשייתית ומהפכת הבריאות שהתלוותה לה, נעשו נפוצים הצמיחה הכלכלית היציבה ושיפור הבריאות.

וגם אז, החיים השתפרו בתחילה רק בכמה ארצות בטרם התפשט השינוי בשאר העולם. אבל הקִדמה יצרה סוגים חדשים של אי־שוויון: היא הרחיקה את רמת החיים בלונדון ובאמסטרדם מזו שבג'קרטה ובבייג'ין; היא האריכה את תוחלת החיים והפחיתה את תמותת הילדים בצפון־מערב אירופה אבל הותירה ללא שינוי את המצב באפריקה ובאסיה. "הפיצול הגדול" הזה נותן את אותותיו גם היום, אפילו אחרי הצמיחה יוצאת הדופן של הודו וסין שהדביקה בזמן האחרון את מקצת הפערים ואחרי הגידול יוצא הדופן עוד יותר בתוחלת החיים בארצות עניות. היום ההכנסה לנפש בארה"ב גדולה פי ארבעה מזו שבסין, פי 10 מבהודו ובניגריה, וכמעט פי 20 מבקניה וביותר מפי 90 מן ההכנסה ברפובליקה של מרכז אפריקה (גם לאחר שהנתונים האלה הביאו בחשבון את יוקר המחיה הנמוך יותר במדינות העניות). הפערים הבין־לאומיים העצומים האלה נובעים מן הקִדמה: כמעט תמיד קורה שאחדים מרוויחים לפני אחרים. אבל הם גם עלולים לפגוע בקִדמה העתידית.

לא סביר שההיסטוריונים יגיעו אי פעם להסכמה סופית בדבר הסיבות למהפכה התעשייתית, אבל

תנועת הנאורות הייתה אירוע מקדים הכרחי לה. בייחוד חשוב המושג "ידע מועיל" שנתבע בתקופת הנאורות. ידע מועיל מתחיל בחקר הטבע ובפיתוח מדעי היסוד, וממיר את המדע לטכניקות, למכונות, ולתובנות המשפרים את החיים ומקדמים את "החתירה אחר האושר". ידע חדש אינו נופל ככה סתם מן השמים; הסביבה החברתית וצורכי השעה משפיעים השפעה עמוקה על הקצב ועל הכיוון של ההבנה החדשה. גם השווקים משפיעים. מחירי סחורות גבוהים מדרבנים אנשים לחסוך, ואחת הדרכים לעשות זאת היא להמציא שיטות חסכוניות. המשכורות הגבוהות בבריטניה לפני המהפכה התעשייתית כנראה היו אחד הגורמים שקידמו את השיטות שעמדו בלב המהפכה עצמה.

גם חירות פוליטית ואינטלקטואלית עזרה לנו לשגשג. המצאות פועלות לעתים קרובות באופן שג'וזף שומפטר כינה בשם "הרס יצירתי". טכניקות חדשות מחסלות לא רק דרכים קודמות לעשיית דברים אלא גם את פרנסתם של התלויים בשיטות הקודמות. השינוי ייתקל בהתנגדות נחרצת, שמצליחה לא פעם, בייחוד כשלבעלי התפקידים יש כוח פוליטי. אבל הסדרים מדיניים יכולים לעצב את ההתנגדויות האלה. סיבה אחת לכך שאירופה ידעה צמיחה ממושכת וסין לא, היא שהפיצול המדיני באירופה אִפשר לבעלי רעיונות חדשים אך לא פופולריים, או להוגי דתות כאלה, לברוח מאזור שיפוט מדיני אחד ולהתבסס באזור אחר. הגלובליזציה של הזמן האחרון הרחיבה והוזילה את החופש לשנע סחורות, שירותים וגם אנשים (אם כי במידה פחותה), ולזה היה חלק בהיחלצות הגדולה מעוני בהודו ובסין בשנים האחרונות.

השאלה הניצבת לפנינו היום היא אם אפשר לסמוך לעד על הצמיחה שחלה ב-1750 או שמא העננים השחורים המעיבים עלינו היום הם סימן שזה נגמר, שהבאר יבשה. אל לנו להניח רק מפני ש-250 השנים האחרונות היו בסימן התקדמות (על אף כמה הפרעות מחרידות) שההתקדמות הזאת מוכרחה להימשך. כבר היו בעבר תקופות של קִדמה שבאו וחלפו.

עצם גודלם של מגזרי הבריאות והפיננסים מעניק להם כוח פוליטי שמקשה על השליטה בהם

איני רואה נזק באי־שוויון לעצמו; רווחתי אינה משתנה רק מפני שמצבו של מישהו אחר נעשה טוב או רע יותר. לפעמים אי־שוויון אינו אלא שם נרדף לתמריץ: הממציאים שהמצאותיהם משפרות את חיי כולנו מתוגמלים לא פעם בכסף רב וקשה לראות מדוע תהיה עובדה זו לבדה הרסנית מבחינה חברתית. הסכנה באי־שוויון נעוצה בהשלכות שלו, והן המאיימות על עתידנו.

שיעור הצמיחה הכלכלית לנפש בארה"ב, שעמד במשך זמן רב על קצת פחות מ-2% בשנה, החל לצנוח. ירידות דומות נרשמות במדינות מתועשות אחרות. כך היה עוד לפני פרוץ המשבר הפיננסי ב-2008, שארה"ב התאוששה ממנו באופן חלקי בלבד ורוב מדינות אירופה לא התאוששו ממנו כלל. אפשר ש"המיתון הגדול" הוא רק עוד אחד מאותם אירועים שהוציאו שם רע לכלכלות המבוססות על שוק חופשי, ואפשר שהוא גרוע מזה – אות לבאות.

הגידול בתמ"ג לנפש, גם אם אינו אומדן מושלם, הוא עדיין המדד המוביל שלנו לשגשוג. אם שיעורו 3% בשנה, ההכנסות גדלות פי שניים ב-25 שנה, כלומר שנות דור אחד. אם שיעורו 2% בשנה, אז הכפלת ההכנסות מתרחשת לאחר 35 שנה, ואם שיעורו 1% זה אורך 70 שנה. למשפחות אמריקניות ואירופיות רבות, המצויות במרכז התפלגות ההכנסות, כבר אין סיכוי להיות במצב כלכלי טוב משל הוריהם, והן נאבקות שלא להגיע למצב רע יותר. הפוליטיקה נעשית קשה יותר כשהצמיחה אִטית. כשהעוגה גדֵלה, כולם יכולים לקבל יותר, אבל כשגודל העוגה קבוע, אפשר להרוויח רק על חשבון האחר. וכך גם הדבר לגבי מוצרים ציבוריים כגון טיפול רפואי, ביטוח לאומי, חינוך ותשתיות. כשיש צמיחה, אפשר לתקן ולהרחיב את המוצרים האלה בלי לגרוע מאף אחד מהם. בלי צמיחה, מישהו צריך לוותר על חלקו.


הכנסות קיצוניות: הפער מתרחב
פערי הכנסה גדולים אינם הרסניים כשהם לעצמם. אבל כשקבוצות בעלות כוח פוליטי נוקטות פעולות לטובת עצמן כדי להגדיל את הכנסותיהן על חשבון הצמיחה הכלכלית ואף על חשבון השלטון הדמוקרטי, הן מרחיבות את הפערים, וכשהפערים גדלים הם מגבירים את הפעולות ההרסניות האלה במעגל משוב. הגבלת הפעולות המזיקות האלה, כמו למשל על ידי מימון תכניות סיוע לאנשים הנותרים מאחור, נעשית יותר ויותר קשה ככל שאי־השוויון בהכנסות גדל. כפי שמראים התרשימים שלפניכם, אי־השוויון בהכנסות עלה בארה"ב בשיעור יוצא דופן בעשורים האחרונים, ובקצב מהיר הרבה יותר מאשר במדינות אחרות.
(מקור: מאגר הנתונים העולמי לעושר והכנסות, פקונדו אלוורדו, אנתוני ב' אטקינסון, תומס פיקטי, עמנואל סאז וגבריאל זוקמן; נכון ל-6 ביולי 2016; עיצוב גרפי: טיפני פראנט-גונזלס)

צמיחה אִטית מעודדת את היווצרותן של קבוצות הדואגות להעשיר את חבריהן על חשבון הציבור הרחב, לדוגמה, על ידי קידום חוקים שמגדילים את הכנסותיהם או מגנים עליהם באופן אחר, מה שמונע חדשנות ושיפור ומאט את הצמיחה עוד יותר. ההתנהגות הזאת נקראת בפי הכלכלנים בשם "רדיפת רֶנְטוֹת". הכלכלן וההוגה הפוליטי מנקור אולסון סבר שרדיפת רנטות תפיל את האומות העשירות. קל למצוא דוגמאות לכך היום. אחת מיני רבות קשורה במכוני הבריאות הלאומיים של ארה"ב (NIH), אחד ממוסדות המחקר החשובים ביותר של הממשל האמריקני. ב-2015, לאחר לחץ מצד הקונגרס האמריקני, שנציגיו ממומנים היטב בידי התעשייה הרפואית ושרובם מתנגד באופן נחרץ לרפורמת הבריאות של אובמה, הצהיר ה-NIH שלא יממן מחקרים שמטרתם העיקרית היא "להעריך את עלותה ואת יעילותה" של מערכת הבריאות האמריקנית.

כשמעט הצמיחה שבכל זאת קיימת אינה מתחלקת בשוויוניות, צצות בעיות חדשות. מי שנשארים מאחור אולי מתאזרים בסבלנות כשהם מקבלים משהו, אבל אם הכנסתם נשארת קבועה או אף יורדת, סביר להניח שסבלנותם תפקע במהרה. ואז אי־שוויון נעשה לעניין פוליטי. באופן אידאלי, אי שביעות רצון כזאת תביא לשינוי פוליטי. אבל אם המערכת הפוליטית רגישה רק לצורכי העשירים, ואפשר לטעון שכך הדבר בקונגרס האמריקני, יש בכך משום איום ישיר על היציבות הפוליטית, ובסופו של דבר על הדמוקרטיה עצמה. ואם המפלגות הפוליטיות הראשיות אינן מציעות דבר למי שנשארים בחוץ, הם עלולים לפנות לפתרונות פוליטיים או למועמדים המאיימים על הדמוקרטיה הליברלית.

בשביל מי שנשאר מאחור, הפגיעה ברווחה אינה מופשטת כלל וכלל. בארה"ב, בעלי ההכנסה הממוצעת אינם סובלים רק מכך שהכנסתם קופאת על שמריה. יש היום משבר בריאותי בקרב לבנים שאינם היספניים בגיל העמידה, שהורסים את עצמם בהתמכרות לסמים, בהתאבדות ובאלכוהוליזם. מרבית הגידול בתוחלת החיים בשנים האחרונות הייתה בקצה העליון של התפלגות ההכנסות.

הבנת הסיבות להאטה בצמיחה הכרחית לחשיבה על העתיד. בנושא זה יש מחלוקת גדולה, אף על פי שיש כמה סיבות ישירות לצמיחה האִטית כל כך שלנו, וכולן קשורות לגידול באי־שוויון. בארה"ב, יותר מאשר במקומות אחרים, אנחנו מוציאים סכומי עתק על שירותי בריאות שלרבים מהם אין כל השפעה. הכסף הזה בא ממשכורות ומהכנסות ולכן האזרחים משלמים על בריאות יותר ממה שהם חושבים. המערכת הזאת זוכה להגנתם נמרצת של מי שהכנסתם וכוחם באים באופן ישירו או עקיף מאותה חמישית מן התמ"ג האמריקני שמגזר הבריאות צורך.


נשארו מאחור: רבים מאלה שהצביעו ביוני 2016 בעד יציאתה של בריטניה מן האיחוד האירופי הרגישו שהיתרונות הטמונים, כביכול, בחברות באיחוד פסחו עליהם או שרק אחרים נהנים מהם.
(צילום: כריסטופר פרלונג, גטי אימג'ס)

המגזר הפיננסי גם הוא תורם חשוב לרווחתנו, אבל גם הוא גדול מדי. התגמולים האישיים העצומים שהמגזר הזה מניב מקזזים את תשואתו החברתית. רבים מן המוחות המבריקים ביותר שלנו עובדים במגזר הזה במקום לייצר דברים של ממש או להמציא טיפולים חדשים למחלות. ובה בעת, אי היציבות של מגזר פיננסי גדול מדי מגדילה את הסיכוי למשברים פיננסיים, שיש להם השפעה הרסנית על הצמיחה הכלכלית.

עצם גודלם של מגזרי הבריאות והפיננסים מעניק להם כוח פוליטי שמקשה על השליטה בהם. המגזרים האלה נעשים אפוא מנועי אי־שוויון: הם מספקים תגמולים ענקיים למעטים, מאטים את הצמיחה ומדכאים חדשנות.

אם הניתוח הזה נכון, לא סביר שנשיב את הרווחה על כנה בלי להתמודד עם אי־שוויון בהכנסות ובלי לרסן התנהגויות כמו רדיפת רנטות, שתי תופעות שגם גורמות לאי-שוויון וגם נובעות ממנו. כמו הקיסר הסיני מן המאה ה-15 שאסר על מסעות גילוי מעבר לים, שהיו עשויים לאפשר את כיבוש העולם, מחשש שהדבר יעניק כוח לאחרים, כך אנחנו מסתכנים בחנק החדשנות והצמיחה שהן שורשי רווחתנו העתידית.

סימן אחד לכך שיהיה קשה לחזור ולצמצם את אי־השוויון הוא שהפערים מתרחבים בארצות עשירות רבות על אף הבדלי מדיניות בין האומות ועל אף מדיניות רווחה חברתית אגרסיבית בכמה מן הארצות השואפות לצמצמם. דאגה אחת היא שהתקדמות טכנולוגית, אוטומציה, גלובליזציה וייצוא משרות לא חוללו רק את התוצאה המסורתית של אובדן מקומות עבודה זמני, כזה המאפשר לאותם עובדים, או לילדיהם לפחות, ליהנות בטווח הארוך מן השגשוג שהכוחות האלה הביאו. במקום זאת החשש הוא שהשינויים האלה חוללו תהליך שבו הרווח לעולם אינו מגיע, או שהוא מצטבר רק אצל אזרחי מדינות אחרות או אצל בעלי הטכנולוגיה. דאגות כאלה עלו בעבר, לאורך ההיסטוריה, במצבים דומים, ותמיד התברר שהיו מופרכות. עלינו להיזהר אפוא מאוד בהתערבות בתהליכים האלה אם אנחנו מאמינים, כפי שאני מאמין, שההתקדמות הטכנולוגית היא הבסיס לשגשוגנו העולה ולעלייה בתוחלת החיים שלנו. אין ספק גם שכעת, בטרם חלף המיתון הגדול הארוך והממושך, קל להיות פסימי. ועם זאת, החששות אמיתיים, והכלכלנים דואגים כעת יותר משהיו זה שנים ארוכות.

מה הן התקוות שכנגד כל הפסימיות הזאת? אחת מהן היא שהדמוקרטיה תנצח בסוף, שמי שאינם מיוצגים כהלכה היום ינצלו את ההליך הדמוקרטי להכתרת מנהיגים הקשובים יותר לרצונם. זה יהיה קשה, ואורבות לדמוקרטיה סכנות בדרך, אבל אין זה בלתי אפשרי.

שבב התקווה השני והחזק ביותר טמון בתהליכים ההיסטוריים שתיארתי בראשית המאמר: עובדה היא שאנשים מעצבים את הנסיבות לפי צרכיהם, לפחות בטווח הארוך. זה לא שכוכב לכת סורר כלשהו מתקרב לכדור הארץ ומאיים להשמידו. הסדרים חברתיים יכולים להשתנות, ואין ברירה אלא לשנותם. אני מאמין שאם רדיפת הרנטות ברמתה הנוכחית לא תטופל ואי־השוויון הקיצוני שהיא יוצרת בין מדינות ובתוכן לא ימותן, סביר להניח שהם ימוטטו אותנו. ובכל זאת אני אופטימי, כי החיפוש אחר האושר עודנו משאלה חזקה היום כפי שהיה במאה ה-18.

מאמר זה פורסם בעיתון Scientific American ותורגם ונערך בידי רשת אורט ישראל.

לקריאה נוספת

 

0 תגובות