להזדווג כמו קיפודי ים

קיפודי הים הם יצורים ימיים חסרי חוליות החיים בימים ובאוקיינוסים. שמם ניתן להם בגלל הקוצים הרבים המכסים את גופם. יש מינים בעלי קוצים קהים ושטוחים ואחרים בעלי קוצים ארוכים וחדים, שחלקם מכילים בלוטות ארס שיכולות לגרום לנו לכאב רב במקרה של דקירה.

קוצים? ועוד ארסיים? אז איך באמת הם מזדווגים בלי להידקר?

התשובה פשוטה יותר ממה שנדמה. קיפודי הים משחררים את הזרעים והביציות לים הפתוח ומקווים שייפגשו. כאשר קבוצה גדולה של קיפודי ים מתקבצת באזור אחד, הזכרים משחררים מיליוני זרעונים דרך חור בקצה העליון של גופם לחסדי זרמי הים, ולאחר מכן הנקבות משחררות את הביציות שלהן באופן דומה. הזרמים נושאים את הזרעים והביציות, וכאשר הם נפגשים מתרחשת ההפריה.

בעקבות ההפריה נוצרת פגית (לרווה) שמתפתחת לקיפוד ים בוגר. מאחר שההפריה מתרחשת מחוץ לגוף, אפשר להשתמש בקיפודי הים כחיית מודל להבנת תהליך ההפריה. מחקרים רבים שנערכו בקיפודי ים בעבר יצרו את הבסיס להפריות החוץ גופיות בבני אדם, שהפכו להליך שגרתי ונפוץ עבור אנשים שמתקשים להביא ילדים לעולם.

מיהם קיפודי הים?

קיפודי ים, כאמור, הם חסרי חוליות ימיים שמתאפיינים בקוצים חדים. למרות שמם, אין להם שום קשר לקיפוד היבשה, שהוא בכלל יונק. הצבעים שלהם משתנים מזן לזן, והנפוצים שבהם הם סגול, אדום, חום, צהוב וירוק. אך למרות מראם המאיים מעט, הם בכל זאת קרובי משפחה רחוקים שלנו: מתברר שקיפודי ים ובני אדם חולקים קרוב ל-7,000 גֵנים משותפים.

זמן החיים של זנים שונים של קיפודי ים מגוון מאוד. זנים מסוימים חיים רק שנים ספורות, אחרים מאריכים חיים לכ-50 שנה ויש גם זנים שחיים אפילו 200 שנה. גילוי מעניין הוא שהזנים מאריכי החיים הללו לא מפגינים תהליכי הזדקנות, כמו אלה שאנו רואים אצל רוב בעלי החיים, כולל בני האדם.

לקיפוד הים יש גם יכולת רגנרציה מסוימת, כלומר הוא מסוגל לגדל מחדש איבר שנפגע, כולל קוצים ואיברי תנועה. בשל דמיונם הגנטי הרב לאדם, מחקרים שנערכים בנושא הרגנרציה יכולים לעזור להבין את תהליך ההזדקנות אצל בני האדם. קיפוד הים הוא אוכל-כל, שניזון בעיקר מאצות ים, פלנקטון וחיות מתות. הוא חי בכל הימים והאוקיינוסים (למעט בקטבים), כולל מפרץ אילת. לגופו סימטריה מחומשת – השלד החיצוני שלו מורכב מחמישה לוחות. פיו נמצא בחלק התחתון של גופו ומכיל מערכת של חמש שיניים, בהתאם לסימטריה הכוללת של הקיפוד.

לפה שלו צורת מקור המכונה "פנס אריסטו", שכן כך כינה אותו הפילוסוף היווני אריסטו בעת העתיקה. השיניים מחוברות לשרירים שמאפשרים לקיפוד לשלוף אותן מלפיו כדי לנגוס באצות או לחצוב בסלע בחיפוש אחר מזון.

קיפוד הים מסוגל לנוע על משטחים סלעיים ולגרד מהם את מזונו, אך כאשר מתכנסים קיפודים רבים באזור אחד, הם יעדיפו להישאר במקומם ולתפוס מזון צף בעזרת רגליהם. הרגליים, המכונות "רגלי מים", מופעלות בעזרת לחץ מים, והקיפוד מווסת את לחץ המים ברגליו כדי להניע אותן.

כאשר הסביבה הופכת עוינת יותר, קיפודי הים יוצאים מסדקי הסלע ששימשו להם בית נוח ונעים על קרקעית הים. הם נוטים להתקבץ באזורים שבהם גדלות אצות, ואז בדומה לעדר עזים באחו יוצאים "לרעות". כך הם יכולים לאכול משטחים עצומים של אצות ולהותיר אותם ריקים וחשופים. באזורים אחרים כמותם מוגבלת, והם משמשים טרף החביב על לוטרות, סרטנים, לובסטרים ודגים.

בשנים האחרונות, בשל העלייה בפליטת פחמן דו-חמצני עקב הפעילות האנושית, רואים עלייה בספיחת הפחמן הדו-חמצני במי האוקיינוס, ולכן עלייה גם ברמת החומציות שלו. בניגוד למינים רבים אחרים בים, כמו אלמוגים ופלנקטון שמתקשים להתמודד עם השינוי הזה, קיפוד הים מסתגל היטב לחומציות הים. יכולת ההסתגלות הגבוהה הזאת קשורה כנראה לכך שהקיפודים חיים בקרבת החוף, ולכן נתונים לחסדיהם של זרמי ים שיכולים להשתנות בזמן קצר יחסית. לכן לחלק מזני קיפודי הים, כמו קיפוד הים הסגול, יש גֵנים מיוחדים שעוזרים להם להתמודד עם שינויים ברמות החומציות.