עלייתו של קוף האדם
העירום

אבותיו של האדם איבדו את רוב שיער גופם, מלבד שיער הראש שכנראה מגן על המוח מקרינת שמש ישירה שיכולה להוביל למכת חום, שיער הערווה שמגן על פתחי הרבייה, וכיסוי שיער דליל ביותר על חלקי גוף אחרים. בין אלפי מיני היונקים שאנו מכירים, האדם בולט במערומיו. כמה השערות מנסות להסביר איך ומתי איבדנו את רוב שיער הגוף, ואיזה יתרון אבולוציוני נתן לנו האובדן הזה.

לפי השערה אחת, אבות אבותיהם של האדם וקופי האדם – מינֵי הומינידים שנכחדו – חיו בסביבת עצים מוצלת וקרירה יחסית. כשהאדם עבר להליכה על שתי רגליים, הוא עבר לסביבה חמה יותר, הסוואנה, וכדי להתמודד עם החום איבד את רוב שיער גופו. החיסרון של ההשערה הזאת הוא שהיא לא מסבירה איך גוף ללא שיער מפצה על איבוד חום בלילה הקריר.

בין אלפי מיני היונקים שאנו מכירים, האדם בולט במערומיו. קרובות המשפחה שלנו, הגורילות, מציגות לראווה את פרוותן הסבוכה | Shutterstock, Kiki Dohmeier

לפי השערה אחרת, היה יתרון למוטציה שגרמה לאדם לאבד את שיער הגוף, כי כך נאחזו באדם פחות טפילים שנפוצים בסביבות חמות, למשל פרעושים, קרציות ואקריות. מאז שהאדם החל להשתמש באש וללבוש בגדים, הוא היה היונק היחיד שהיה מסוגל לשרוד בלי כסות גוף. לפי ההסבר הזה, צאצאים דלי שיער של אותם הומינידיים נהנו מיתרון גנטי: נקבות וזכרים העדיפו כבני או בנות זוג פרטים בלי כסות שיער, כי כך יכלו לראות שהעור שלהם נקי, בריא וללא פצעים.

השערה ישנה, שלא נמצאה  לה תמיכה בממצאים, גורסת שבעבר הרחוק חיו אבותינו בסביבה של מים רדודים. אלה שבעקבות מוטציה היה להם עור מבודד יותר, שכבת שומן עבה יותר ופחות שיער, כמו חלק מהיונקים הימיים, נהנו מיתרון הישרדותי - וכך התפשטה התכונה הזאת באוכלוסייה. כאמור, ההשערה הזו, השערת קוף האדם המיימי, נזנחה מאחר שהיא אינה מבוססת ואינה תואמת את הידע העכשווי על סביבת המחייה שבה התפתחו בני האדם.

השערה נוספת היא שהיעדר השיער בפנים עוזר בתקשורת ובהבנת רגשותיו של הזולת. מרק צ'נגיזי (Changizi), חוקר האבולוציה של המוח, משער שהסיבה להיעדר שיער קשורה ליכולת הראייה של האדם. בעינינו יש שלושה סוגים של קולטנים לצבע והם מאפשרים לנו לזהות תת-גוונים של צבעים וכך לזהות רגשות בצורה לא מילולית, רק לפי גווני הצבע בפניו של האדם שמולנו. למשל, פנים אדומות יכולות להעיד על כעס, פנים סמוקות יכולות להעיד על חיבה, ופנים כחולות או ירקרקות יכולות להעיד על מחלה. רק כשהפנים נטולות שיער אפשר להבחין בשינויים כאלה בצבע שלהן.

השערה נוספת היא שהיעדר השיער בפנים עוזר בתקשורת ובהבנת רגשותיו של הזולת. אדם עם שיער פנים - אך עם מספיק עור חשוף כדי לזהות רגשות | Shutterstock, Volodymyr TVERDOKHLIB

אם כך, עדיין לא ברור איזה מנגנון אבולוציוני הפחית את צמיחת השיער על גוף האדם. שאלה שונה, אך קשורה לכך, היא מה הם השינויים הגנטיים והמולקולריים שמובילים להבדלים בדפוסי הצמיחה של השיער אצל בעלי חיים שונים? לפני מספר שנים, חוקרים מארצות הברית ניסו לשפוך מעט אור על הנושא.

מעלה קרחות

המחקר בחן את ההבדלים בחלבונים בעור פלנטר (Plantar skin), שמכסה את כפות הרגליים אצל חלק מהיונקים. השיער גדל  בצורה אחרת על עור הפלנטר של כל יונק, לכן הכמות של כל חלבון בעור הפלנטר עשויה להעיד על תפקידו בקביעת אופן הצמיחה של השיער.

אצל האדם יש עור פלנטר בכפות הרגליים, ושם לא צומחות שערות כלל. גם אצל עכברים, בעור הפלנטר אין שיער. לעומת זאת, על עור הפלנטר של דובי קוטב וארנבים גדלה פרווה. המחקר מצא שבעור פלנטר של ארנבים יש מעט מהחלבון שמכונה Dickkopf 2, אבל בעור פלנטר של עכברים יש הרבה מהחלבון הזה. החוקרים משערים שהחלבון חוסם שרשרת תהליכים שמובילה לצמיחת שיער, וכך מונע את צמיחתו.

בכפות הרגליים של אדם ושל עכבר לא צומח שיער, אבל של דובי קוטב - כן. כפה שעירה של דב קוטב | Shutterstock, Heather M Davidson

כדי לבחון את ההשערה הזאת, החוקרים יצרו עכברים עם פגם גנטי שמונע את יצירת החלבון Dickkopf 2. על עור הפלנטר של העכברים האלה צמח שיער, וכך התחזקה ההשערה שהחלבון מעכב את צמיחת השיער. יחד עם זאת, השיער שגדל באותם אזורים היה דליל וקצר יותר מהשיער באזורי הגוף האחרים של העכבר, דבר שמרמז על כך שיש גורמים נוספים שמשפיעים על צמיחת השיער. 

עדיין לא ברורה התמונה המלאה של המסלולים המולקולריים שמובילים לעיכוב או האצה של צמיחת השיער, אבל ייתכן שחלבונים שפועלים כמו Dickkopf 2 אצל האדם מעכבים את צמיחת השיער גם בחלקים אחרים של הגוף, כולל על הראש - וכך גורמים להתקרחות. הממצא הזה עשוי לתרום למחקר על האבולוציה של השיער, או היעדרו, אצל בני האדם ובעלי חיים אחרים, ואולי גם לתרום להבנת תופעת ההתקרחות, ולמציאת פתרונות לה.