חוקרים מאירופה ומישראל ניתחו את שרידי הצמחים ברובד השיניים של אנשים שחיו בישראל באלף השני לפני הספירה, ומצאו שהם אכלו מאכלים מצמחים מקומיים – וגם זרים
אנחנו חיים בעידן של גלובליזציה, והעובדה הזו משתקפת היטב במטבח שלנו. זו לא רק העובדה שאנו יכולים לאכול כלאחר יד מאכלים מהמטבח התאילנדי שאחריהם מגיע קינוח איטלקי, אלא גם מגוון המרכיבים באותו תבשיל עצמו. אנחנו לא חושבים פעמיים על השימוש שאנחנו עושים בפלפל שחור מהודו על תפוחי אדמה מאמריקה, או על כך שלחם הבננות שאנו אופים משלב קמח חיטה שבויתה במזרח התיכון עם בננות מגיניאה החדשה, וקצת אגוז מוסקט מאינדונזיה.
אבל אנחנו, כאמור, חיים בעידן של גלובליזציה, עידן חדש בהיסטוריה האנושית. מה לגבי האנשים שחיו אלפי שנים לפנינו, בתקופת הברונזה או בתקופת הברזל? מה הם אכלו, והאם הסתפקו רק בתוצרת המקומית, או שגיוונו אותה עם מאכלים ממקור מרוחק יותר?
עד עתה, רוב הניסיונות לענות על השאלה הזו התבססו על שני מקורות: כתבים קדומים, ושרידים של צמחים מאתרים ארכיאולוגיים. אך לשני המקורות האלו יש מגבלות. יש בידינו רק מדגם קטן מהרשומות של הערים הקדומות, ולא תמיד ניתן לתרגם אותן במלואן, ולדעת בוודאות, למשל, לאילו צמחים התכוון המחבר כאשר ערך רשימה של היבול המגיע לעיר.
בנוסף, צמחים מתפרקים במהירות ומשאירים רק מעט שרידים שניתן לזהות לאחר אלפי שנים, כך שקשה ללמוד עליהם ממצאים ארכיאולוגיים. אנחנו יכולים ללמוד על פירות מהגלעינים הקשים שהם משאירים אחריהם, וגרעינים של דגן מסוגלים לעתים להישמר לאורך זמן, בעיקר אם נשרפו באש – אך סוגי מזון אחרים נעלמים בלי להשאיר עקבות. זה נכון במיוחד עבור שמנים ותבלינים: הצמחים שמהם יוצרו השמן או התבלין עשויים להשאיר רמזים לנוכחותם במקום שבו גדלו, אך אם השמן או התבלין נמכרים לאחר מכן במקום אחר, אין דרך לדעת זאת.
כדי לנסות ולקבל תמונה מלאה יותר של התפריט שממנו נהנו תושבי הארץ הקדומים, חוקרים מגרמניה, מספרד ומישראל ניתחו במחקר חדש את הרובד המאובן על שיניהם של אנשים שחיו במגידו ובאזור קרית גת באלף השני לפני הספירה. הם מצאו בו שרידים של צמחים מקומיים, וגם כמה מאכלים "אקזוטיים" יותר, שאולי הגיעו לכאן עם סוחרים מהמזרח.
במחקר השתתפו חוקרים מגרמניה ומספרד, לצד החוקרים הישראלים מיכל ארצי ויוסי סלמון מהמכון ללימודי הים באוניברסיטת חיפה, ישראל פינקלשטיין ומריו מרטין מהמכון לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ודמיטרי ייגורוב ויניר מילבסקי מרשות העתיקות.
מה אכלו תושבי מגידו במאה ה-15 לפני הספירה? החפירה הארכיאולוגית במגידו, באזור בו נקברו חלק מהאנשים שנבדקו במחקר | © The Megiddo Expedition
סודות מהשיניים
הרובד שעל השיניים שלנו (פלאק) מכיל אוצר שלם של חלקיקים, חלבונים ומולקולות אחרות מהמזון שאכלנו, במיוחד אם לא טרחנו לנקות אותן לאחר מכן. "אם תפסיק לצחצח את השיניים שלך, בעוד אלפיים שנה אוכל להגיד לך מה אכלת", אמר אחד החוקרים, פיליפ סטוקהאמר (Stockhammer) ממכון מקס פלנק להיסטוריה של האדם בגרמניה, בריאיון לנשיונל ג'יאוגרפיק.
במחקר החדש, החוקרים ניתחו את את הרובד על השיניים של שלדים מהתקופה: 16 אנשים ממגידו, שחיו במאה ה-17 עד ה-15 לפני הספירה, ועוד שלושה אנשים מתל עירני ליד קרית גת של ימינו, שחיו במאה ה-11 לפני הספירה. מגידו הייתה בתקופה זו מרכז עירוני משגשג, ונתיבי סחר שונים עברו דרכה. בין 16 האנשים שבדקו החוקרים משם היו כאלו שנקברו בקברים מפוארים, וככל הנראה היו בני מעמד גבוה מאוד, וגם כאלו שנקברו בקברים פשוטים יותר. תל עירני הוא אתר קטן יותר, ובית הקברות שבו שימש כנראה את החקלאים באזור. ייתכן שהיו אלה פלישתים שהתיישבו באזור בתקופה ההיא.
החוקרים הפיקו חלבונים מתוך רובד השיניים המאובן, וניתחו אותם בעזרת שיטה מתקדמת של כרמוטוגרפיה בשם LC-MS/MS, המאפשרת למצוא את הרכבם בדגימה ולהשוות אותם למאגר של חלבונים שרצף חומצות האמינו שלהם ידוע. בנוסף הם זיהו פיטוליתים (Phytolith), משקעים זעירים של צורן שנוצרים בצמחים, ותכונותיהם אופייניות לצמח שבו נוצרו. היות שהם מורכבים ממינרל, הפיטולותים לעתים קרובות שורדים לאחר שחלקי הצמח האחרים התפרקו, ואפשר בעזרתם ללמוד על הצמחים העתיקים. "זה מאפשר לנו לזהות מאכלים שלא משאירים שום עקבות אחרים", אמרה החוקרת כריסטינה ורינר (Warinner), שגם היא ממכון מקס פלנק.
כצפוי, רבים מהמאכלים שאכלו תושבי מגידו ותל עירני הוכנו מצמחים מקומיים, והחוקרים מצאו על שיניהם שרידים של חיטה ושל תמר – שניים משבעת המינים, שכמובן היו אופייניים לאזור. אחרים היו צמחים שבויתו במקומות אחרים, אך היה ידוע שהגיעו לאזור. אחד מהם הוא השומשום, שמוצאו בדרום אסיה, וזרעים שלו נמצאו במזרח התיכון החל מהאלף השלישי לפני הספירה. כתבים אכדיים מאותה תקופה מתייחסים לשומשום כצמח שממנו מפיקים שמן. חלבונים רבים של הצמח הזה נמצאו על שיניהם של אנשים גם ממגידו וגם מתל עירני, ונראה שבאלף השני לפני הספירה שמן השומשום היה נפוץ למדי באזורנו.
על שיניו של אדם אחד מתל עירני נמצאו חלבונים של דוחן, וגם זה אינו מפתיע במיוחד. ידוע ממחקרים קודמים כי מיני דוחן שבויתו במזרח אסיה הגיעו למזרח התיכון עוד לפני סוף האלף השני לפני הספירה, ובאלף הראשון לפני הספירה חקלאים באזור אף גידלו אותם, אם כי הם מעולם לא היו נפוצים כמו החיטה והשעורה.
רבים מהמאכלים שאכלו תושבי מגידו ותל עירני הוכנו מהצמחים המקומיים, כמו חיטה ותמר. שחזור תלת מימדי של אחד הקברים במגידו, שהשלדים שנמצאו בו נבחנו במחקר | © The Megiddo Expedition
חלבונים אקזוטיים
באופן מפתיע יותר נמצאו אצל שניים מהאנשים הקדומים שרידים של מאכלים אקזוטיים, שלא היה ידוע על נוכחותם בארץ בתקופה זו: בננה, סויה וכורכום. את שלושתם קשה מאוד לזהות בשיטה אחרת, כל אחד מסיבה שונה.
הבננה בויתה בגיניאה החדשה באלף החמישי לפני הספירה, ועד האלף הראשון לספירה הגיעה לאפריקה. מה קרה בין שתי הנקודות האלו, עם זאת, קשה למדי לשחזר – שכן לבננה מבויתת אין גרעינים, שהם החלק העיקרי שמסוגל לשרוד במשך אלפי שנים. היות שכך, הראיה החד משמעית היחידה שיש בידינו היא שבאלף השלישי לפני הספירה הבננות הגיעו לעמק האינדוס בדרום אסיה.
במחקר הנוכחי נמצאו רק שני חלבוני בננה, על שיניו של אדם אחד מתל עירני. לדברי החוקרים אפשר שהממצא מעיד כי בננות הגיעו למזרח התיכון עד סוף האלף השני, אך אפשר גם שמדובר באדם שהגיע מדרום אסיה, שם אכל בננות, מת בתל עירני ונקבר שם. כמובן, ייתכן מאוד שהיו עוד אנשים באזור שאכלו בננות, ופשוט עדיין לא גילו אותם. "זה רק קצה הקרחון", אמר סטוקהאמר. "זה לא אומר שרק אדם אחד אכל בננות, אבל הוא היחיד שאצלו השתמרו מספיק ראיות לכך" .
חלבוני הסויה והכורכום נמצאו על שיניו של אדם אחד ממגידו. מקורה של הסויה במרכז סין, שם היא בויתה כבר לפני 8,500 או 9,000 שנה. החוקרים משערים שאולי מה שהגיע לאזורנו לא היה צמח הסויה, אלא השמן שהופק ממנו. כתבים עתיקים מבבל, ממצרים ומאכד מזכירים לעתים קרובות שמנים אקזוטיים מצמחים שונים, ולא תמיד ברור באילו צמחים מדובר. התרבויות של אזורנו התעניינו מאוד בשמנים, והשתמשו בהם לא רק למאכל אלא גם לטיפוח הגוף, לרפואה, לתאורה ולטקסים, כמו משיחת מלכים שמוזכרת גם בתנ"ך. ייתכן, אם כך, ששמן הסויה הגיע לאזורנו מוכן, בכדים, ונמכר לבני המעמד הגבוה.
התרבויות באזורנו התעניינו מאוד בשמנים מסוגים שונים, ולא רק לאכילה. ויטראז' מכנסיית St. Etheldreda בלונדון שמראה את שמואל מושח בשמן את דוד למלוכה | Shutterstock, Renata Sedmakova
מאכלי הסוחר העשיר
גם גילוי שרידי כורכום בשיניו של אותו אדם הפתיע את החוקרים. מקורו של הכורכום בדרום ובדרום-מזרח אסיה, והשימוש המוקדם ביותר בו הידוע לנו היה בצפון הודו, באלף השלישי לפני הספירה. כורכום שימש לא רק למאכל אלא גם לצביעת בדים, וטקסטים הודים וסיניים קדומים מפרטים תכונות רפואיות שיוחסו לו. יש אף אנשים שעדיין מייחסים לו סגולות רפואיות. עם זאת עד כה סברו שהוא הגיע לאזור שלנו מאוחר למדי. האזכור הראשון שלו הוא בטקסט אשורי מהמאה השביעית לפני הספירה, והשרידים המוקדמים ביותר של הצמח שנמצאו באתרים ארכיאולוגיים הם מהמאה ה-11 לספירה. כמו הסויה, שאולי הגיעה למזרח התיכון רק בצורת שמן, ייתכן שגם הכורכום לא הגיע כצמח, אלא כאבקה יבשה, שנשמרת לאורך זמן. שמנים ותבלינים כמעט בלתי אפשרי לגלות באתרים ארכיאולוגיים, מלבד בשיטות מולקולריות כפי שנעשה כאן.
האדם שעל שיניו נמצאו שרידים גם של סויה וגם של כורכום חי במגידו, ונקבר בקבר אבן עם פריטים שונים, מנשק ועד חפצי ברונזה, שחלקם ככל הנראה הגיעו מרחוק. החוקרים משערים, לפיכך, שהוא היה בעל מעמד גבוה, עמד בקשר הדוק עם סוחרים, ואולי אף היה סוחר בעצמו, וכך הייתה לו גישה לאוכל שהוכן עם שמן סויה ותובל בכורכום. כמו במקרה של אוכל הבננות בתל עירני, גם כאן ייתכן שמדובר בסוחר שהגיע מאסיה, ואכל שם את המאכלים האקזוטיים – שכן אי אפשר לדעת מתי הגיעו החלבונים לרובד השיניים.
המחקר מצטרף למחקרים קודמים ביצירת תמונה של מסחר פעיל ומשגשג בין המזרח התיכון לדרום אסיה ואף מזרחה משם, ומעבר של אנשים וסחורות בין תרבויות. בין אם האנשים שנבדקו במחקר אכלו את הבננה והכורכום בישראל, ובין אם הגיעו אליה לאחר שאכלו אותם במקום אחר, הדבר מצביע על תנועה ערה של סחורות ובני אדם בנתיבי הסחר הללו.
בנוסף, המחקר מראה את יכולתן של השיטות המולקולריות החדשות בזיהוי שרידי צמחים, ואת הסודות שאצורים ברובד השיניים הצנוע. מחקרים נוספים יבדקו בוודאי מה ניתן להסיק מהמשקע על שיניהם של עוד שלדים מאובנים רבים, מכל רחבי העולם. "אני מקווה שזה יגביר את המודעות לרובד השיניים בעתיד, ויראה כמה פוטנציאל שלו", אמר סטוקהאמר בריאיון לאתר New Scientist. "אם מנקים אותו, הורסים תיבת אוצר ייחודית שניתן לפתוח". בכך הכוונה, כמובן, לרובד שעל ממצאים ארכיאולוגיים – את זה שעל השיניים שלנו, בהחלט כדאי לנקות.
